חודש אחרי שנפרדנו עדיין כאב לי.
השתדלתי כמה שיותר לא לצאת מהבית בשביל לא לפגוש חברים משותפים
שלנו שידברו איתי על גיא ומה קורה איתו.
פחדתי לשמוע שהוא עם מישהי אחרת ויותר פחדתי לראות אותו פתאום
כי ידעתי שאני לא אתאפק ואנשק אותו.
מאז אותו יום לא יכולתי להפסיק לבכות. לא יכולתי להמשיך לחיות
ככה, כאב לי יותר מדי...
אז החלטתי לשים סוף לסבל שלי.
בלילה ישבתי ליד השולחן והסתכלתי בתמונה שלנו. לא היה דבר אחד
בחדר שלי שלא הזכיר לי אותו ואת התקופה שהיינו ביחד.
רציתי כבר לעזוב אבל לא יכולתי לעזוב בלי להיפרד ממנו באיזה
צורה. לקחתי דף ועט ושפכתי את ליבי בין השורות.
"לגיא,
כ"כ קשה לי להחזיק את העט בלי לרעוד ממה שאני הולכת לכתוב. אני
אפילו לא בטוחה מה אני הולכת לכתוב כי אני תקועה עם עצמי.
אבל אני יודעת שאני חייבת להוריד את זה מהלב שלי אם אחרי המכתב
הזה אני מתכננת להמשיך לחיות למרות שאני לא רוצה...
גיא כ"כ קשה לי בלעדייך...
אתה לימדת אותי לחלום, אמרת לי לתת לחלומות שלי לעוף אל על...
ועכשיו אני לא מפסיקה לחלום עלינו, על כל רגע מהחיים שלנו
שחלקנו ביחד, על רגעים שהיינו יכולים לחלוק... החלומות שלי
תפסו חיים משלהם.
למה לי לחיות אם כל החיים אני חולמת עלייך?
מה שווים החיים האלה?! זה אפילו לא חיים!!! אני חיה כשאני ישנה
ואני מתה ברגע שאני מתעוררת ומבינה מה המציאות.
כבר כואב לי לבכות, כשהדמעה נופלת לי על הלחי אני מרגישה כאב,
כאילו נפלה לי אבן על הלחי.
גיא למה אתה לא מבין אותי?
ראיתי איך החיים בלעדייך, ראיתי והרגשתי.
ואני שונאת אותם! בלעדייך זה לא חיים גיא, זה לא חיים...
אני לא מסוגלת לראות את עצמי עם אף אחד אחר חוץ ממך, לא מסוגלת
לחשוב איך זה בכלל להיות עם מישהו אחר שלא מבין אותי ולא יודע
עלי
כלום. אתה יודע עלי הכול, אין לי סודות ממך. אתה היחיד שמבין
אותי...
הסתגרתי בתוך הבית כמעט חודש כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהפחד
שאני אראה אותך ואתחיל לבכות או שאני אראה אותך עם מישהי
אחרת.
אני לא יכולה להבין איך אתה בבת אחת נפרדת ממני אבל אני החלטתי
שהגיע הזמן לשים קץ לכל זה.
קניתי לעצמי כרטיס טיסה לאירופה עד שאני אשיג לעצמי ויזה
ואעבור למקום אחר.
כי אני יודעת שבארץ לא יהיו לי חיים...
ובטח שם אני ארטיב את הכרית בלילות מגעגועים אלייך אבל לפחות
לא תהיה לי את האפשרות לפגוש אותך.
כואב לי הלב מלרשום את המילים הבאים אבל אני חייבת...
אני מאחלת לך חיים טובים, שתמצא מישהי שתתן לך את הסיפוק שאני
לא נתתי, מישהי שתאהב אותך לפחות חצי ממה שאני אוהבת אותך.
ותדע שלא משנה מה יקרה ואיפה אני אהיה אני תמיד יאהב אותך,
לנצח...
מוונדי שלך (אם אתה בכלל זוכר...)"
חיכיתי כמה ימים עם המכתב הזה וכשהגיע היום של הטיסה שלי
ביקשתי מחברה שלי שתשים לו את זה בתיבת דואר כי אני ידעתי שאני
אשבר אם אני אראה אותו.
כשנסענו לשדה תעופה עברנו ליד הבית שלו ואני סובבתי את הראש
בשביל לא לראות אותו.
חברה שלי הגיעה כמה דקות אחרי שנסענו משם. כשהיא באה לשים לו
את המכתב בתיבת דואר הוא בדיוק יצא החוצה.
"ניצקה מה המצב?" הוא שאל בקול עייף.
"נחמד מה איתך גיושקה?"
"מה אני אגיד לך? לא משנה... מה את עושה פה?"
"אני...? סתם... מה אתה?"
"האמת אני גר פה אבל בדיוק יצאתי לקנות סיגריות. ממזמן לא
ראיתי אור שמש מבחוץ אז החלטתי לצאת היום.
אולי בכל זאת תגידי לי מה את עושה פה?" הוא שאל עם חיוך קטן
שהוא ממזמן לא הראה.
"לא זה לא משנה טוב ביי." היא אמרה היא הסתובבה ללכת כשנפל לה
המכתב מהיד.
"נפל לך!" הוא צעק והרים את המכתב.
הוא ראה שרשום לגיא בכתב יד שלי ולא נתן לה את המכתב בחזרה.
"זה ממאיה בשבילי?" הוא שאל בהלם.
"לא." היא אמרה וניסתה לקחת לו את זה.
"אל תשקרי לי! טוב את רצית ללכת אז לכי..."
"גיא תן לי את המכתב בבקשה!" היא התעקשה.
"ניצן חבל לך על הזמן! אני לא נותן לך אותו!, זה בשבילי אז למה
את לוקחת אותו? היא ביקשה ממך שתתני לי אותו?"
היא לא ענתה לו.
"תעני לי! כן או לא?!" הוא צרח, דורש לתשובה מיידית.
"כן."
"אז למה את רוצה אותו?"
"כי היא לא רצתה שתראה אותו עכשיו, היא קיוותה שזה יהיה יותר
מאוחר..."
"יותר מאוחר בשביל מה? אל תגידי לי שהיא עשתה משהו!!!"
"אני הולכת ביי."
"היא עשתה לעצמה משהו? אל תעני לי אני אלך אליה לבד ואבדוק!"
הוא אמר והתחיל לרדת במדרגות.
"היא לא בבית!" ניצן צעקה לו מלמעלה.
"איפה היא?" הוא שאל.
"היא לא בבית. אוף תקרא את זה ותבין אני לא יכולה להישאר, ביי
גיא." היא אמרה והלכה.
גיא התיישב על מדרגות הבית שלו ופתח את המעטפה.
ואחרי בקושי שלוש דקות הוא היה שטוף דמעות. הוא הכניס את המכתב
לכיס ונכנס מהר הביתה בשביל לקחת את הקסדה שלו. ומקץ כמה שניות
הוא כבר היה על האופנוע בדרכו לשדה התעופה.
"מיושלה את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?" אבא שלי שאל.
"אני בטוחה." אמרתי בדמעות.
"קשה לי אבא, באמת שקשה לי... אולי אני אחזור אחרי ההפסקה הזאת
אבל בינתיים אני חייבת לעשות את זה." אמרתי וניגבתי את
דמעותיי.
נכנסתי לתור בשביל למסור את המזוודות עם חברה טובה שלי שניסתה
לשכנע אותי להישאר בארץ. ובינתיים ההורים שלי ישבו בצד ודיברו
בניהם.
אחרי יותר מ-40 דקות יצאתי מהתור של המזוודות והלכתי לתור
בשביל לעלות לדיוטי פרי.
"יש לך עוד הזדמנות להתחרט." אמא שלי אמרה כשהדמעות כבר עולות
לעיניה.
"אני יודעת... אבל אני לא רוצה להתחרט... זה יעשה לי טוב, או
לפחות אני מקווה שזה יעשה לי..." אמרתי כשאני נשמעת בטוחה
בעצמי למרות שלא הייתי.
"טוב אני לא רוצה להישאר פה עוד."
הלכתי לחברה שלי וחיבקתי אותה חזק.
וכשנפרדתי מהוריי כאב לי כ"כ כאילו אני בחיים לא אראה אותם.
"ילדה שלי, יש לך עוד זמן להתחרט. זה בסדר אנחנו נדאג לך
בארץ." אבא שלי אמר כשהוא מחבק אותי.
"לא אבא." אמרתי ועזבתי אותו.
"אני אודיע לכם כשאני אנחות. תשמרו על עצמכם. ביי." אמרתי
ונכנסתי לתור.
"אני לא מאמינה! מה אתה עושה פה?!" מורן צעקה.
"איפה היא?! היא עלתה כבר?! איפה היא?!",גיא צעק.
כששמעתי את הקול שלו הסתובבתי במהירות. לא האמנתי שהוא בא
בשבילי.
"היא עכשיו בדיוק עולה. תתפוס אותה לפני שהיא תעשה טעות." אבא
שלי אמר לו.
אבל זה היה מאוחר מדי, אני כבר באתי לעלות במדרגות כשהוא קרא
לי.
"מאיה בבקשה אל תעזבי אני אוהב אותך!, אני לא יכול בלעדייך!!!,
אל תעזבי אותי מיה אל תעזבי אותי!!!" הוא צעק.
אבל אני לא הייתי מוכנה להקשיב, פחדתי שהמוח שלי משחק בי.
עליתי על המדרגה ואפילו לא הסתובבתי לאחור.
"מאיה בבקשה אני מתחנן בפנייך אל תעזבי אותי!!!", הוא צרח.
אחרי כמה שניות כבר הייתי למעלה וגיא לא ראה אותי.
הוא נשען על הברזלים של התור ובכה כמו ילד קטן.
"אני לא מאמין שפספסתי אותה... איך יכולתי לעשות לה את זה?!
אני כזה מטומטם!!! איך יכולתי, איך יכולתי?!" הוא אמר בבכי.
ובינתיים אני הלכתי לעבור את התור השני של הדרכונים והרגשתי
שליבי נקרע בתוכי.
לא יכולתי להתאפק, יכולתי לקבל בחזרה את החיים שלי ולא הייתי
מסוגלת לחשוב אם אח"כ אני אפגע או לא כי באותו רגע זה כבר לא
עניין אותי.ירדתי במהירות במדרגות ורצתי החוצה אל גיא.
"גיא!!!" צעקתי כשירדתי במדרגות.
הוא הסתובב אליי במהירות והרים אותי בזרועותיו כשבאתי אליו.
עמדנו מחובקים במשך כמה דקות ואז התנשקנו ארוכות.
ופתאום הוא חייך אליי, חיוך מלא באושר.
"בדיוק היום רציתי לבוא אלייך ולהגיד לך כמה שאני אידיוט, שלא
יצאתי גם מהבית במשך חודש כי כאב לי אבל פשוט רציתי לראות עד
כמה אנחנו אוהבים אחד את השני. אני לא מאמין שכמעט איבדתי אותך
בגלל שטות כזו, בגלל הטמטום שלי. אני לא נותן לך יותר לצאת
מהחיים שלי, אף פעם!!!" הוא אמר ונישק אותי שוב.
"גם אני לא אתן לך. אני אוהבת אותך גיא, כ"כ התגעגעתי אלייך
חיים שלי!!!" אמרתי.
"כמה זמן רציתי להגיד לך... אני אוהב אותך ונדי שלי, לנצח ונדי
לנצח!!!" הוא אמר לי ונישק אותי שוב.
אומרים שברגע שאסון אחד מתחיל חייבים לבוא עוד שני אסונות כי
צרות באות בשלשות. וחמישה חודשים אחרי האסון הראשון שלנו בא
השני והשלישי.
ואני התחלנו לדבר על איפה נגור עכשיו כי לא רצינו להמשיך לגור
בנפרד.
אז התחלנו לחפש מקומות עבודה בשביל לממן הכול ודיברנו גם על
לחזור לאילת לפרנס את עצמנו ולחזור לפה אבל לא היינו בטוחים
שאנחנו רוצים עוד פעם לחזור לשם כי ידענו שלא נוכל לעזוב את
המקום עוד פעם.
יום אחד קבענו ללכת לחפש דירות אבל אני הייתי חולה אז הוא הלך
לבד.
ובאותו יום התחיל הסיוט שלי.
גיא התניע את האופנוע ושם את הקסדה.
"תשמור על עצמך", אמרתי מהשער.
"אני תמיד שומר לא?!", הוא שאל וחייך חיוך שובב במיוחד.
ואז הוא נסע ואיתו נסעו החיים הישנים שלנו שעכשיו עומדים
להשתנות לגמרי.
בשעה עשר וחצי אחרי שהוא ראה שתי דירות וביקר את ההורים שלו
הוא החליט לחזור לראות מה קורה איתי.
כשגיא עלה על פס ההאטה מכונית בדיוק האיצה ועלתה על פס ההאטה
שנייה אחריו והעיפה אותו 400 מטר קדימה כשהאופנוע נוחת לו על
הגב.
כל מי שהיה ברחוב היה בטוח שהוא מת והזמינו אמבולנס במהירות
בניסיון להציל אותו.
והוא... הוא שכב מתחת לאופנוע לא מסוגל לזוז ורק לוחש משהו
בלתי ברור.
האמבולנס הגיע מהר, אבל לא מהר מספיק בשביל להציל את גיא
לגמרי.
אני בינתיים שכבתי במיטה ולא הבנתי למה הוא לא עונה ולא מגיע
עדיין. חשבתי שאולי הוא נרדם אצל ההורים שלו אבל זה לא מתאים
לו לא להודיע לי...
בכל מקרה לא רציתי להדאיג אף אחד אז לא התקשרתי להורים שלו
וניסיתי לחזור לישון.
אבל כשנרדמתי חלמתי שאני נמצאת עם גיא באיזה רחוב מוזר,
כשמסביבי מלא אנשים רצים ורעש של אמבולנסים.
"תקומי אני צריך אותך. אני לא פה. תקומי, בבקשה תקומי ותצילי
אותי", הוא אמר לי בחלום.
ואני לא הגבתי בכלל.
ואז הוא הסתכל עליי ואמר לי תראי. פתאום ראיתי אותו שוכב על
הכביש בצורה מוזרה עם האופנוע מעליו, מלא דם מסביב. והוא שוכב
לא מסוגל לזוז מרוב כאב והוא רק לוחש משהו מוזר ולא ברור.
התעוררתי במהירות ופחדתי, ידעתי שמשהו קרה לו.
התקשרתי מהר להורים שלו לראות אם הם יודעים משהו.
"בדיוק באתי להתקשר אלייך. גיא בבית חולים "סרפן" הוא עבר
תאונה. קומה שלישית אני אודיע לך אם משהו משתנה." היא אמרה
וניתקה.
תוך שניות כבר הייתי בתוך המכונית נוסעת כמו משוגעת לבית
חולים.
כשעליתי במעלית אמא שלו שוב פעם התקשרה.
"קומה שביעית חדר המתנה של חדרי ניתוח", היא אמרה וניתקה.
היא דיברה כמו רובוט וזה מה שממש הפחיד אותי.
כשהגעתי לשם ראיתי אותה, את אבא שלו ואת אחותו הקטנה יושבים
בפחד גדול ודמעות בעיניהם.
"מה קרה לו?!", שאלתי בצרחה.
"נהג שיכור התנגש בו ואנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה ומה הולך
לקרות. הם עכשיו מעלים אותו לניתוח.
הוא כל הזמן יוצא וחוזר להכרה." אבא שלו אמר.
"מאיה אני מפחדת", אמרה אחותו ובאה לחבק אותי.
"גם אני גל, גם אני...", אמרתי בשקט.
ואז הם עברו עם המיטה שגיא שכב עליה.
הכול היה מלא בדם, חתכים, אינפוזיה...
אמא שלו ישר לקחה את גל והסתירה לה את הפנים בעוד שאני רצתי
אליו.
"גיא... אתה שומע אותי?", שאלתי כשהחזקתי את ידו.
"ידעתי שתבואי", הוא לחש.
"אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך." הוא אמר ועוד פעם איבד את ההכרה.
נישקתי אותו על מצחו לפני שהכניסו אותו והתיישבתי בכיסא בוכה.
אחרי כמה שעות אבא שלו החזיר את גל הביתה ונשאר איתה שם עד
שהיא תירדם.
ואחרי יותר מחמש שעות ארוכות מלאות בבכי ובפחד הרופא יצא עם
מבט מאיים.
לפני שהפסקנו לפתוח את הפה הוא כבר דיבר.
"הוא בסדר. יש לו חתך עמוק במצח וזעזוע מוח.
זה החלק הקל...
הוא משותק. לא הצלחנו לתקן את הרגליים שלו. אני מצטער...", הוא
אמר בקול שבאמת הביע צער.
"והשיתוק זה זמני או שזה יכול להשתנות?", שאלתי.
"אנחנו עדיין לא יודעים. המצב כרגע הוא 40-60 כשהאחוז הנמוך
יותר הוא שהוא לא ילך יותר.
אבל שום דבר כרגע לא בטוח. רק עכשיו הוא יצא מהניתוח.
כשהוא יתאושש נריץ כמה בדיקות. אולי בעזרת פיזיותרפיה הוא
יצליח ללכת שוב. אני באמת מקווה שהוא ילך שוב", הוא אמר.
"תודה...", אמא שלו אמרה
התיישבתי על הכיסא מתייפחת מבכי ולא מסוגלת לדבר.
"מה קרה?", אמא שלו שאלה מבוהלת.
"הוא משותק... הוא משותק", לחשתי.
"העיקר שהוא בחיים..."
"הוא יגיד שזה לא חיים, הוא לא יהיה מוכן לחיות עם מגבלה!"
"אני יודעת, אבל נתמודד עם זה כשזה יגיע. בואי נלך לחכות עד
שנוכל לראות אותו." היא אמרה וחיבקה אותי חזק כשהלכנו.
אחרי כמה שעות אמא שלו נרדמה על כיסאות ההמתנה ואני המשכתי
לבכות.
ידעתי שהוא ישנא את עצמו על זה שהוא נכה, הוא לא ירצה לחיות
ככה, עם מגבלה, עם צרכים...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.