[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי בלאק
/
אובססיה

אנו תלויים בהרבה דברים. כל אחד תלוי במשהו אחר. לכול אחד יש
משהו אחד אם לא יותר שמחזיק אותו שפוי. אם הדבר הזה ייעלם,
תיעלם גם שפיותו של האדם שלא היה יכול להסתדר בלי לדעת שהדבר
הזה קיים. זה יכול להיות משהו סמלי, משהו קטן, משהו גדול, משהו
מוחשי, משהו מופשט - זה יכול להיות הכול. במקרה הכי טוב - אותו
אדם יהיה מדוכא מאד לשבוע שבועיים. במקרה הכי רע - ניתן יהיה
למצוא למחרת וורידים חתוכים ברחבי המקלחת.

הבעיה היא, שכל דבר נגמר בסוף.




היה בה הכול. אבל גם היא הלכה, וזה לא באשמתו. זה אפילו לא
באשמתו.




אנו לא בוחרים למה להיקשר. זה מתחיל כמשהו קטן שאנחנו עושים
בשביל ההנאה ותו לא, אבל אין לדעת לאן זה מתפתח. גם אם אדם
יוכל לשמור הכול בפרופורציות, וברגע שמשהו אחד יסתיים - הוא
יתחיל במשהו אחר - זו עדיין קשירה מסוימת. אפילו שאותו דבר הוא
לא כל עולמו - הוא חייב את הדברים הקטנים הללו כדי לא לאבד את
שפיותו.

זה לא משנה כמה משמעות יש לדבר - בכל מקרה אנו צריכים
אובססיה.




הוא היה קשור אליה. ובסוף מטרתו הושגה - הוא זכה בה בזכות ולא
בחסד. וכשמטרה מושגת - למשל זכייה בגביע אליפות - כל מה שנשאר
הוא לנסות לשמור עליה. כשקבוצת כדורסל מפסידה את גביע האליפות
זוהי אשמתה, כי שיחקה פחות טוב. אבל הוא עשה הכול לשמור עליה,
יותר מלשחק טוב במשחק כדורסל. אבל ה-''גביע'' שלו ברח ממנו,
למרות שטיפח אותו כל כך טוב.




הדבר אליו אנו נקשרים הוא מרכזי בחיינו. גודלו לא משנה, וגם
המשמעות שלו לגבי החיים לא משנה. זה יכול להיות חברת מחשבים
ענקית - שהיא נכס כלכלי חשוב, וזה יכול להיות כדור ספוג שקיבל
אותו והוא מאד חשוב לו, סתם כי הוא מעלה זיכרונות.
במקרה של חברת המחשבים יהיה מאד קשה להתגבר, וייתכן שאותו אדם
ייאבד את שפיותו.
במקרה של כדור הספוג - אותו אדם יתגבר על זה אחרי שבוע. אבל
בסוף הדברים הקטנים כביכול נגמרים, והדברים גדלים וגדלים כמו
כדור שלג.




הוא התייחס אליה יפה. הוא חשב עליה לילה ויום, יום ולילה. הוא
לא היה יכול להוריד ממנה את מבטו, לא היה יכול להתרכז במשהו
בלי להגניב מחשבה עליה. ולמרות כל האהבה שנתן, וכל המאמץ
שהשקיע - הכול ירד לטמיון וזה לא היה בשליטתו.
יש עוד הרבה דגים בים, על זה אין ויכוח - אבל לדג הזה הוא
נקשר. אי אפשר סתם פתאום לקחת דג אחר.




אם מפעילים קצת מחשבה בנוגע לדברים - ניתן להסיק במהירות ששום
דבר לא נצחי.
אבל איזה בן אדם הגיוני יוותר על משהו רק כי הוא יודע שזה
יחלוף?
נהנים מהרגע, נהנים כל עוד הדבר הזה שלך. לפעמים לא עשית כלום
בשביל הדבר הזה, אבל לפעמים עשית מאמץ בשביל הדבר הזה ולא היית
מוכן לוותר עליו סתם ככה, רק בגלל שמתישהו הוא ייגמר.




לקח לו הרבה זמן להשיג אותה. שלושה חודשים. הוא לא הפסיק להיות
עצוב בגלל שהיא לא שלו, ולא הפסיק לשמוח ברגע שהייתה איתו. היא
היוותה את כל עולמו, במיוחד לאחר שעבד כל כך קשה כדי לזכות בה.
הוא ידע, גם אם לא חשב על כך במפורש, שמתישהו הם ייפרדו. וזה
לא משנה מי ייפרד ממי, העצב תמיד יישאר, גם אם פתאום יפסיק
לחשוק בה. אבל הוא לא היה יכול להפסיק לחשוק בה לאחר שעבד כל
כך קשה כדי לזכות בליבה - זה היה מהווה זלזול מוחלט במאמציו.
עוד הוא ידע, גם אם לא חשב על כך במפורש, שאם הוא לא יפסיק
לחשוק בה - היא תפסיק לחשוק בו.
הוא היה יכול להיפרד ממנה, להתגאות על כך שהצליח להשיגה, וכך
לחסוך מעצמו סבל רב.
אבל הוא אהב אותה. איזה בן אדם שפוי היה מוותר על דבר היקר
לליבו רק משום שידע שמתישהו זה ייגמר?
אי אפשר לוותר על דברים רק כי הם ייעלמו בסוף. אם זה היה כך -
עולמינו היה מלא בזלזול וחוסר אכפתיות כלפי הכול.




בהרבה מאמץ, אפשר להתייחס לכל דבר כמובן מאליו. אפשר לא להיקשר
לדברים. אפשר לשכנע את עצמך לא לאהוב אותה כל כך, ואפשר לשכנע
את עצמך להתייחס לחברת המחשבים שלך כאל עוד דבר יום יומי. ברגע
שאתה יודע שהכול ייגמר בסוף, ואתה מצליח לשכנע את עצמך שלכל
דבר אותה משמעות - תוכל להתגבר על הכול.
אבל מתישהו יגיע משהו חשוב באמת. מתישהו לא תוכל להכחיש שהשגת
דבר שחלמת עליו, שרצית אותו כל כך. אולי תדע שהוא ייגמר, אבל
איך תוכל לא לנצל כל שנייה שיש לך אותו?
איך אפשר להיות חסר חלומות?
אפשר לשכנע את עצמך, אבל דרוש לזה מאמץ רב שאולי לא שווה את
זה. אולי זה כן טוב לאבד דברים?

אי אפשר שלא לשקוע בדבר שאתה קשור אליו. יש קשור פחות ויש קשור
יותר, אבל בכל מקרה חייך לא יהיו כתמול שלשום ברגע שתאבד אותו.
הם ישתנו ברגע שתמצא לעצמך אובססיה חדשה, וישתנו שוב לאחר
שתאבד גם אותה. אנחנו מאבדים ומוצאים דברים. ובמקרה הכי גרוע
אנו מאבדים את שפיותנו לפני שמוצאים דבר חדש שמגיע לקרסוליים
של הדבר הקודם שהיה באמתחתנו.




הוא לא היה יכול לאבד אותה. הוא לא חשב על זה. הכול היה ורוד
מבחינתו. הוא היה שקוע בזה.
היא סוף-סוף הייתה שלו. הוא הבין שיש לשמור על הדבר הזה, ולקחת
הכול לאט-לאט שלא ייגמר, אבל הכוח של האהבה היה חזק מהכוח של
המחשבה שלו. היא הייתה הדבר הכי יקר לו במשך כל התקופה שחיזר
אחריה. במשך התקופה שהיא לא הייתה שלו, הוא ניסה לשכנע את עצמו
שהיא לא שווה את זה.
אבל זה לא הלך לו - ולבסוף הוא לא הצטער על כך שהוא לא הצליח
לשכנע את עצמו. היא הייתה שלו!

האובססיה שלו לא השתנתה, רק תחושת ניצחון וכיף התווספו
לאובססיה. כשהדבר הוא לא שלנו - אנחנו חושקים בו כל כך. לאחר
שאנו משיגים אותו - אנו שמחים. אבל קשורים אליו באותה מידה.




כשאנחנו רוצים כל כך בדבר מסוים, אנחנו עושים הכול למענו. זוהי
מהות האובססיה והקשירה.
אם וכאשר אנו משיגים את הדבר - אנחנו שמחים מאד. לפחות
בהתחלה.
אחרי כמה זמן, בידיעה מוחלטת שהדבר הוא שלך - האובססיה נחלשת.
פתאום הוא סתם עומד שם לידך, או שאתה המנהל שלו, שאתה השולט
בו. זוהי רק תחושת ניצחון שנעלמת. פתאום אתה רוצה משהו יותר
מרגש. פתאום מה שהשגת כבר לא חשוב לך.
ואז אתה מאבד אותו ברגע אחד, או שאתה מתחיל לראות שאתה מתחיל
לאבד אותו.
וכשזה בתהליך האבדון, או שזה פתאום מסתיים בבת אחת - אתה מבין
כמה זה היה חשוב לך. אתה מבין שזה הדבר שאותו אתה צריך.

כשיש לך משהו שאותו רצית כל כך-אתה שמח בהתחלה. באמצע אתה מגלה
אדישות וחוסר אכפתיות, אתה כבר יודע שיש לך אותו וזהו. ובסוף
אתה מאבד אותו וחוזר לנקודה שממנה מתחילים - אתה שוב רוצה את
הדבר הזה. אתה תשמח כשתשיג אותו שוב, תגלה אדישות למרות שלא
תרצה בכך, ובסוף תאבד. וחוזר חלילה.

אנחנו לא שולטים באדישות, האכפתיות, ובשאר התחושות שלנו.
ולפעמים אנו מאבדים את שפיותנו בגלל זה.




אחרי כמה זמן היה לו סתם נחמד. הם היו מפטפטים, מתנשקים -
הדברים הבנאליים. היחסים שלהם לא התקדמו, וזה נשאר אותו דבר.
הוא היה שמח שיש לו חברה שהוא אוהב, אבל הוא לא ידע שזו
אובססיה ותו לא.
הוא הגן עליה ולא רצה שתיפרד ממנו. אבל הוא היה בשיא,
בקליימקס, הוא לא חשב על האפשרות שהוא יאבד את זה. הוא נהנה,
ואחר כך זה פשוט היה שם. אז הייתה לו חברה, אז?
זה נהפך לעובדה ברורה ולא ניתנת לערעור. יש לו חברה נקודה. אבל
זו לא הייתה עובדה, כי כל דבר נגמר בסוף. יש לו חברה זמנית,
נקודה.
הוא רצה להיות פחות אדיש, יותר נרגש, אבל הוא לא היה יכול
לשלוט ברגשותיו. הוא היה יכול לחשוב אחרת אבל לא להרגיש כך.
אבל הוא ידע טוב מאד שלשקר לעצמך זה דבר טיפשי. לשקר לאחרים זה
עוזר לפעמים, לשקר לעצמך זה דבר שנועד לנסות לשנות את הדברים
ולהפוך אותם לטובים יותר.

ואז היא עזבה אותו. במקרה שלו זה התדרדר לשבוע, וכל פעם היא רק
רצתה לעזוב אותו, אבל זה היה גם יכול להיגמר בפעם אחת. במשך
שבוע הם היו על הקצה, היא רצתה להיפרד והוא פתאום הבין שהעובדה
שהיא חברה שלו עומדת להשתנות בקרוב. הוא יכול לדחות את זה
ביום, שבוע, אבל אי אפשר להחליט בשבילה. היא הייתה עוזבת אותו
כל עוד היא לא אוהבת אותו, השאלה מתי.
והוא פתאום קלט שהוא צריך אותה. היא הייתה אובססיה ותו לא.
וכשקלט את זה, היה מאוחר מדי. אבל זה לא משנה, קשה להאמין שגם
אם היה קולט שזה הולך להיגמר היה מצליח להתעלם מזה וישר לעוט
אחר ילדה חדשה יפה יותר. הוא היה יכול להאשים אותה בפרידה, אבל
אף אחד לא אשם. דברים נגמרים, זה הטבע.




דברים נגמרים בסוף. חשובים או לא, זה לא משנה. רוצים בכך או
לא, זה לא משנה. הערך שלהם לא משנה. הרגש כלפי זה לא משנה.
תשמור על זה כמה שתרצה, זה לא משנה. איך שלא תתייחס לאובססיה
שלך, בשורה התחתונה אתה צריך אותה. אתה צריך אובססיה.




הוא היה עצוב למשך חודשיים. איבד חלקית את שפיותו, ולבסוף
שפיותו חזרה אליו בתהליך שיקום ארוך וממושך של שכנוע עצמי.
כרגע אין לו אובססיה, והחיים שלו רעים. הוא עצוב, כי אין לו
משהו להיאחז בו, משהו לחשוב עליו. אין לו משהו שממנו יילמד
לפעם הבאה. אין לו מטרה.
בפעם האחרונה שהייתה לו אובססיה הוא כמעט איבד את שפיותו והוא
ידע את זה, והוא בכל זאת עצוב כי אין לו אובססיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגיליוטינה היא
כלי ההתבטאות של
רגשות השלטון.

מתוך ספרו של
שלמנאסר
"דספוטיזם
כאומנות".


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/1/05 23:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי בלאק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה