"..סה"כ זאת הסתה למרד...יש דברים יותר גדולים מהשליחות..."
סגרתי את הרדיו בעצבנות-מה, מואס בכל הקשקושים האקטואליים שכבר
הגיעו לי עד פה. עד פה! החלטתי לשבור עוד מוסכמה ויצאתי החוצה
בגשם שוטף רק כדי לגלות שהגשם הפסיק וסתם קר בחוץ. התעטפתי
במעיל הלא מחמם שלי והתחלתי לצעוד לאורך הרחוב המוכר עד אימה,
בוהה באופק הריק מאנשים ונושם את האוויר הקר בחדווה. קור גורם
לי להרגיש חי, כמו שאמרה דמות באיזה סרט ששכחתי את שמו.
הייתי רעב, כיוון שבמקרר שלי לא היה  - כרגיל - שום דבר לאכול,
אך זה לא מנע מהשיר "סימפתיה לשטן" של הלהקה ההיא להתנגן
בראשי. כך הלכתי לאורך הרחוב המוכר עד זוועה, לא יודע בעצם לאן
אני הולך אך מממש בהחלטיות חלום שהיה לי בלילה שבו הלכתי לאורך
רחוב מוכר מידי בלי לדעת לאן אני הולך. הרחוב הלך והתמשך ואני
המשך והתהלכתי לאורכו, וכל דקה שעברה בישרה לי בעוצמה גוברת
והולכת שאין לי מושג לאן פניי מועדות. אולם זה לא היה אכפת לי.
רציתי רק להמשיך לנוע, לספוג את הקור, שמידי פעם היה כל-כך חזק
עד שהעביר, בלי שהתכוון לכך בעצם, את תחושת הרעב בבטני.
כיוון שהיה קר (לא סתם קר אלא קפוא) צעדתי כשידיי חופנות את
כיסי מעילי מבפנים, המעיל עצמו רכוס עד הצוואר, רוכסנו כמעט
חונק אותי, והליכתי מהירה מתמיד - לא שזה עזר יותר מידי, אך
לפחות זה נתן תחושה כזו. היתה זו שעת אחר צהריים חורפית,
דמדומי ערב כבר הנצו במזרח והעננים התקדרו ממעל, מכינים עצמם
לקראת המשמרת של הלילה. רק שלא יירד גשם, חשבתי לעצמי בעוד אני
מביט בעננים השחורים מתאספים מעלי, כשלפתע נתקלתי עם ראשי
בעמוד תאורה. המכה היתה חזקה והשיר שבראשי נפסק.  שתי דקות
תמימות היה הזמן שלקח לי להתאושש מהחבטה הלא צפויה ולהחזיר את
השיר ההוא של הלהקה ההיא חזרה לראשי - בדיוק מהמקום שהוא נפסק.
אחרי הכל, לא רציתי להסתבך עם השטן, בטח לא באחר צהריים חורפי
שכזה.

המשכתי ללכת, עדיין לא יודע לאן מועדות פני ומתי כבר אפסיק עם
הצעידה השטותית הזו, אחזור הביתה במהירות, אכין לי שוקו חם
(בהנחה שיש חלב ושיש שוקו, הנחה שבוודאי תתברר כמוטעית מיסודה)
ואתיישב בניחותא ליד הרדיאטור ומול הטלוויזיה לצפות בעוד
קשקושים אקטואליים או בסרט שחוק. הפנטזיה על השוקו החם והסרט
הקר בעיצומה, והנה רואה אני לפניי, כך באמצע הרחוב המוכר עד
גועל נפש, עומד לו חמור. חמור בינוני בגודלו, עם אוזניים
חמוריות ועיניים מטומטמות של חמור. הא, כן, ולבן. עצרתי על
מקומי מיד כאילו בישרו לי זה עתה כי המתנחלים החליטו לפנות את
בתיהם מרצון. חמור לבן...חמור לבן.... מה זה מזכיר לי? חשבתי
לעצמי ולא לקח הרבה זמן עד שנזכרתי במה שלימדו אותי פעם בבית
הספר או צרבו בתודעתי במקום אחר: הרי זהו חמורו של המשיח.
ריבונו של עולם! זעקתי בליבי, הלוא אני נטוע על מקומי ועיני
צופות ברגעים אלו ממש בחמורו של המשיח - או שזה סתם חמור מסכן
שילדים חמורים החליטו להשתעשע על חשבונו ולסייד אותו בלבן
פנינה. הסתכלתי לחמור בעיניים, והוא אפילו לא הבחין במבטי
והמשיך להסתכל על הרצפה, כמו מחפש שקל שאבד לו. התחלתי להתקרב
לחמור בצעדים מהוססים, זהירים, עד שהייתי במרחק נגיעה ממנו,
והושטתי ידי בזהירות, כיאה למישהו שעומד לגעת בצבע טרי וחושש
לגלות את האמת. נגעתי בו באצבעי ולמרבה ההפתעה, חוץ מכמה שערות
לבנות של החמור שום צבע לבן לא נשאר על אצבעי. אם כן - לא בצבע
מדובר.
Where is your owner? שאלתי באנגלית, כי לא ידעתי אם החמור הוא
ישראלי או תייר (אם הוא תייר הוא בוודאי חייב להיות חמור).
באותו רגע ממש שמעתי מצידי הימני קול של איש שסוגר את מכנסיו.
סובבתי את ראשי לצד ימין וראיתי איש סוגר את מכנסיו אחרי
שכנראה רוקן את שלפוחיתו בחצר של בית. היו לו מכנסי לבד לבנים,
חולצה לבנה, זקן לבן ושיער לבן. הוא היה לבן כמעט כמו החמור.
כשראה אותי עומד ליד החמור, התחיל לצעוד במהירות לעברי ואני
התרחקתי קצת, לא ממש חושש שירביץ לי, כי הוא נראה לי די זקן,
אך בכל זאת נוקט אמצעי זהירות מינימלי. כשהגיע לחמור החל ללטף
אותו ואז ידעתי בוודאות - this is the donkey's owner. כיוון
שאת הידיעה הזו אמרתי לעצמי בתוך ראשי, החלטתי לתרגמה לעברית
ויהי מה: זהו בעליו של החמור. ואם אכן כך הוא, הרי שהינני חוזה
במשיח בן-דוד, ממש כאן לנגד עיניי המשתאות. הרי האיש עמד ליד
חמורו ולא פצה פה. גם אני לא פציתי פה. הוא הסתכל עלי. אני
הסתכלתי עליו. החלטתי שהוא כנראה רוצה לבחון אותי במשחק הידוע
"מי שמסיט ראשון את מבטו הוא המפסיד" ובאותה נשימה של אוויר קר
החלטתי גם לא להפסיד. לכן הישרתי מבטי למבטו והשתדלתי לא
למצמץ, למרות שבהחלט לא היו ברורים לי חוקי המשחק, כלומר אם
מותר למצמץ או לא.

אחרי 10 שניות שנדמו כנצח - נשברתי. הסטתי את מבטי לעבר החמור
ואמרתי: "אז אתה המשיח!" בטון של סימן קריאה בסוף המשפט. האיש
המהם בהסכמה. זה נשמע משהו כזה: "המממממ". הוא גם הנהן בראשו
כדי להדגיש את תשובתו החיובית בנושא.
"וואלה", אמרתי, עדיין לא מעכל שאני מדבר עם המשיח ובכלל -
שהגיע סוף סוף המשיח, אחרי שנים כה רבות של ציפייה.
"אתה לא דומה לרבי מלובביץ' בכלל".
"וואלה", הוא אמר.
הבנתי את תשובתו כאילו הוא מסכים שהוא אכן אינו הרבי מלובביץ',
דבר שמילא אותי שמחה מסויימת אך בלתי מוסברת.
"אז סוף סוף הגעת", זרקתי לעברו, מחווה בידי על החמור, "בדיוק
כמו שאמרו שתגיע - רכוב על חמור לבן".
"לבן פנינה", תיקן אותי החמור והמשיך לנעוץ מבטו במדרכה.
"כן", נאנח המשיח באנחה.
"מה כן?" שאלתי מלא ציפייה.
"כן, לבן פנינה" הוא ענה, והחווה בראשו על החמור.
"סחטיין על המכנסי לבד", אמרתי.
"זה לא לבד, זה פשתן", ענה המשיח ומיד העביר ידיו על המכנס כדי
להחליקו. אחרי הכל, הוא צריך להיראות במיטבו, שהרי לא בחאפר
עסקינן אלא במשיח בכבודו ובעצמו.
ידעתי שיש לי מלא שאלות לשאול אותו. שאלות כבדות משקל כמו מה
יהיה עכשיו, האם  סוף סוף יהיה שלום בעולם הזה, האם המתים באמת
קמו לתחייה או שזה ייקח עוד קצת זמן כי קר, וגם שאלות יותר
אישיות, כמו איך זה להיות משיח והאם גם אני יכול לעשות הסבה
מקצועית ולהפוך להיות כזה, או שמא עלי להתלוות אליו כשוליה עד
שארכוש את הניסיון המתאים.
אולם משום מה נתקעו כל השאלות בין מוחי לפי ובמקום זאת התחלתי
לשיר, בשקט אומנם, "הללויה, הללויה, הללויה, הללויה, הללויה"
למנגינת האורטוריה של המלחין ההוא.
גם באוזניי זה לא נשמע טוב והפסקתי.

"אז מה", התחלתי בשתי מילים שמעידות בבירור על מבוכה או חוסר
רצון ממשי לפתח שיחה (אצלי זה היה, כמובן, מבוכה), "לאן אתה
הולך?"
"לקולנוע", ענה משיח.
"לקולנוע? אז אתה בכלל לא בכיוון".
"ווואלה?" שאל המשיח בפליאה ונתן מבט מרוגז בחמור. החמור המסכן
משך בכתפיו ואני הבנתי שהוא כנראה לא נווט כזה טוב כמו שהתיימר
להיות בפני בעליו.
"כן", המשכתי, "הקולנוע זה בכיוון ההפוך בדיוק".
המשיח סובב את ראשו לאחור אך לא ראה דבר חוץ מרחובות ובניינים
אפורים של עיר אפורה.
"זה רחוק, לפחות חצי שעה ברגל. רוצה טרמפ? האוטו שלי פה במרחק
הליכה". קיוויתי שהוא יגיד כן ואפילו ישמח על ההצעה הנדיבה
ואולי גם יזרוק לי איזה טיפ בקשר לעתיד הקרוב והרחוק, אולם
האיש אפילו לא חשב שנייה לפני שאמר: "לא, תודה".
"אולי בכל זאת?", שאלתי, פגוע מעט מהסירוב. מי ירצה ללכת בקור
הזה עד הקולנוע ועוד רכוב על חמור שלא נראה מהטיפוס הדוהר?
אך המשיח כבר החל לטפס על חמורו, וברגע שעלה עליו סובב אותו
לכיוון ההפוך.
"רגע!" אמרתי בקול תקיף, לא יודע מהיכן גייסתי אותו.
המשיח הביט בי במבט עייף ושאל: "נו מה?"
"לאיזה סרט אתה הולך?"
במשך דקה לפחות המשיח לא השיב ונראה היה שהוא חושב מה לענות.
אני כבר שמחתי וידעתי שקלעתי למשהו חשוב. אולי חשוב מאוד.
"וואלה", הוא אמר לבסוף, "לא חשבתי על זה". הוא שאל: "על מה
אתה ממליץ?"
רציתי לומר לו ש"שרק 2" זה סרט נחמד מאוד, אך במחשבה שניה, כזו
שבד"כ לא מגיעה כל יום, החלטתי שהחמור עלול לא לחבב את ההמלצה,
וגם לא ידעתי אם המשיח הוא צעיר ברוחו מספיק כדי להנות מסרט
מצוייר, חדשני בטכנולוגיה שלו ככל שיהיה.
"יש את 'אלכסנדר', אם אתה אוהב סרטים היסטוריים".
המשיח ענה: "שמעתי שהוא לא משהו בכלל".
"כן, הוא באמת די מאכזב", הודיתי, "אפילו פחות טוב מ'טרויה'".

"וואלה", המשיח אמר.
"וואלה", אמרתי.

בלי לומר מילה נוספת בעט המשיח שתי בעיטות הגונות בצידי החמור,
וזה החל צועד באיטיות על המדרכה, הולך ומתרחק ממני. אני עוד
עמדתי על מקומי, לא מרגיש כבר את הקור, רק מביט בהשתאות אל
הצמד המפורסם בדרכו אל הקולנוע.
הצצתי בשעוני. אני מקווה שהם יגיעו בזמן, חשבתי לעצמי, אך
הרגעתי את עצמי במחשבה שבטח לכבודו של המשיח יתחילו את ההקרנה
מהתחלה אם הוא יאחר לסרט, ואולי אפילו יתנו לו להיכנס בחינם,
או לפחות לא לשלם על הקולה והפופקורן. אחרי הכל, זוג כרטיסים
+שתיה + פופקורן זה עסק לא זול בכלל בימינו.
לא היה לי יותר מה לעשות ופתאום נהיה לי ממש קר אז החלטתי
לחזור הביתה. בדרך חזרה, ברחוב המוכר עד אין קץ, הרהרתי בפגישה
הלא שגרתית שחוויתי זה עתה. וואו! חשבתי לעצמי, זה היה בהחלט
משהו-משהו! בעצם, זה לא היה משהו בכלל, ענה לי קול אחר מנגד.
לא שאלת אותו את כל מה שרצית לשאול, אין לך מושג מה הולך לקרות
וכמו כל אזרחי המדינה גם אתה תחכה לדיווחים מהתקשורת בקשר
לבואו של המשיח. במקום לנצל את המעמד, שניתן לך כנראה במתנה
משמיים, פספסת את הזדמנות חייך! כיוון שלא רציתי להקשות יותר
מידי על עצמי וכיוון שידעתי שאני סתם מגזים, הפסקתי להרהר במה
שקרה.
חוץ מזה, ספק גדול התחיל לחלחל לתוכי בקשר לזהות האיש הלבן
וחמורו הלבן-פנינה. האם הוא היה באמת המשיח? או שמא יגאל שילון
מעורב בעניין? אני מודה, האמונה הגדולה שפעמה בליבי כשראיתי את
החמור ואת האיש המשתין, החלה מתפוגגת לאיטה, עם כל צעד ושעל.
עכשיו כבר קשה היה לי להאמין שאכן האיש שדיברתי איתו לפני
שניות ספורות היה משיח בן-דוד - למרות הזקן ומכנסי הלבד.
סליחה, הפשתן.
בערך בחצי הדרך שמתי לב פתאום שהשיר המתנגן בראשי התחלף ועכשיו
השיר היה משהו בצרפתית. הלחן היה די מוכר אך בגלל שלא הבנתי את
המילים לא יכולתי לזהות בוודאות באיזה שיר מדובר.

סוףסוף הגעתי לבניין שאני גר בו, עליתי לדירה שאני שוכן בה,
פתחתי את הדלת במפתח, נכנסתי הביתה, הדלקתי את האור בסלון,
מיהרתי להפעיל את הרדיאטור, הורדתי את המעיל ונכנסתי למטבח.
הייתי רעב כמו כלב ועייף כמו אווז שסיים כרגע את נדודיו
השנתיים. המשיח כמעט נשכח מליבי, בעיקר, אני מניח, כי הספק
שמילא אותי בקשר אליו עשה עבודתו נאמנה.
במטבח גיליתי ששכחתי את הרדיו פתוח.

"...החליטו להתפנות מרצון", אמר הקול הסמכותי של השדרנית שבקע
מהמקלט.
מיהרתי להגביר את הווליום.
"בתגובה להחלטת הפלשתינים לפנות מרצון את בתיהם ביהודה, שומרון
וחבל עזה, החליט ראש הממשלה להעניק מענק חד-פעמי בסכום שייקבע
מאוחר יותר, לכל משפחה מתפנית".
לא האמנתי למשמע אוזניי אך במוחי כבר ידעתי: מסתבר שלא טעיתי
והאיש אכן היה מי שחשבתי שהוא היה. אולם עדיין קשה היה לי
להבין מה בדיוק קורה פה והאם המתיחה הגדולה של יגאל שילון לא
ממשיכה.
"כתבנו המדיני, אלון חתואל, מוסר, כי טקס השלום המשולש בין
סוריה, לבנון וישראל, יתקיים כמתוכנן בשבוע הבא בקהיר, וכי מזג
האוויר הצפוי ליום הטקס הוא מעונן חלקית עד בהיר".
כיוון שהרעב לא עבר לי, רק הוגבר בעקבות הידיעות המרעישות
שבישר לי הרדיו, פתחתי את המקרר. ההלם היכה אותי כמו שהלם לא
היכה אותי מעולם. המקרר היה מלא עד אפס מקום, מפוצץ כמו
שאומרים, במאכלים מכל טוב ומכל הבא ליד. רק להושיט את היד,
לבחור ולאכול. ואז, רק אז, ידעתי בוודאות: סוף סוף הוא בא! סוף
סוף הוא כאן! סוף סוף המשיח באמת הגיע!

אחרי ארוחה דשנה ואחרי צפייה בחדשות לווידוא הנאמר ברדיו,
שרעתי עם בטן נפוחה על הספה ליד הרדיאטור. הרוח היכתה בעוז
בחלונות וגם הגשם החל לטפטף, מגביר עוצמתו מרגע לרגע.
אט-אט נעצמו עיניי, ושקעתי בשינה עמוקה ורגועה, כשמחשבה מנצנצת
בראשי: אני מאמין. אני מאמין. באמונה שלמה. בביאת המשיח. אני.
אני מאמין.