החדר שלי בשעה שבע בערב...
הילדה הקטנה שפעם הייתי מתיישבת על המיטה שלי ומביטה בי
בעיניים גדולות ודומעות ושואלת למה אני צריכה ללכת, למה הכל
צריך להגמר, היא מחביאה את התיק הגדול ואת השקיות, היא נאחזת
בערימות הדפים שלי, היא מדליקה סיגריה כדי להרגיז אותי, והיא
בוכה את הבכי שאני לא יכולה לבכות.
אולי זה הזמן להתבגר...

היא לוחשת לי שזה הסוף שלי ושלך, וכשאני אעלה אל האוטובוס אני
לא אראה אותך יותר לעולם, ואני מחבקת אותה ומרגיעה. לוחשת שאם
זה היה אמיתי אז זה לא היה הסוף, והיא מתייפחת לה ואומרת לי
שזה הסוף שלה, ואני מסבירה לה שהיא תמיד איתי.

זה מדהים, איך תמיד כשמשהו נגמר, הוא פתאום נראה הרבה יותר
נסבל. תמיד כשהזמן אוזל, זה נדמה שאם הייתה לי רק עוד שנייה
הייתי יכולה לתקן את הכל. תמיד כשזיכרון חולף, נדמה שהוא טמן
את האושר בחופנו ושעכשיו בעצם הכל אבוד, ופתאום געגועים מציפים
אותי ואני מוכנה לחזור לרגעים הכי מחורבנים בתקופה הזאת,
לריבים המטופשים שלנו, לדמעות שלי, להכל. רק שסוף השבוע הזה לא
יגמר. תמיד שנאתי את ימי ראשון, עכשיו תהיה לי סיבה טובה
לפחות...

סוף שבוע אחרון, כול כך הרבה דברים שהייתי רוצה לתקן. כל כך
הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות, והיא מביטה בי ומנגבת את
הדמעות, היא מסתכלת עליי מתארגנת ומתאפרת ונעמדת מול המראה,
המבט המדוכדך הופך עכשיו למעריץ בשעה שאני מסבירה לה שאני חזקה
ואני אעבור את הכל. מספרת לה איך עברנו דברים קשים יותר
מטירונות מטופשת, ושיותר קל להתגעגע מלסבול. אני חוזרת ואומרת
שהכל יהיה בסדר, ושככה זה בחיים - בסוף הכל מסתדר.

יום ראשון אני עולה לאוטובוס, אני לא מאיימת, ואני לא בורחת
מאף אחד.
ובינתיים אני שואפת שניות אחרונות של ילדות שלפעמים הייתה
מאושרת ולפעמים גם פחות. אני יוצאת מהדלת של החדר שלי, שהוא
הכי יפה בעולם היום, דווקא בשבע בערב ואומרת לכל מה שאהבתי
בתקופה הזאת וכל מה שאהבתי פחות, את השלום הכי יפה שלי, כי
כנראה שבאמת הגיע הזמן להתבגר, וכנראה שאני באמת מוכנה.