הביטי אל תוך עיני.
קרוב יותר,
קרוב יותר,
עיצרי !

אל תתקרבי אפילו לא סנטימטר אחד נוסף.
אני יכול להריח את הנשמה המטונפת שלך.
אני רואה את העולם שמאחורי גבי,
משתקף במראות הצבע הנהדרות של עינייך.

מביט ובוחן ללא מעש,
סכין בוהקת המונפת בידך אל מאחורי גבי,
וידך השניה חובקת אותי בחזקה,
מקרבת אותי אליך,
אל הבל פיך,
והזמן כמו עומד מלכת,
השניות הן חלקיקים אין סופיים שאין להם משקל וצבע,
והן פורשות עלינו את חסותן.

אפילו קול האוושה הקטן לכאורה,
של התנופה בה האוויר נדחף
ואת מקומו תופסת מתכת קרה וחדה,
משתרע על פני קילומטרים של רעש דורסני.

אני מתעלם, פסיבי.
נטוע על עמדי, פגיע, רך, אבל גאה באהבתי.
מביט קפוא, במראות הצבע הנפלאות של עינייך,
ובידך המונפת המשתקפת בהן,
האוחזת בקת המתכת.

אני יודע מה יקרה עכשיו,
אבל אני מתעלם.

העור והבשר גמישים הם,
אולם אפילו סכין כהה יכולה להם בקלות,
אני נכנע לחדירתך האיטית,
המשורגת והנוקשה,
עד הידית,
את חודרת עד שאין יותר.

ועכשיו אני מרגיש אותך שורפת בתוכי,
מאבד את מהות הקונאטוס הרגעית שלי,
אני חדל,
חדל מלנסות להמשיך להיות אינדיבידואל,
ואולי מתמשך רק בזכות הכאב האונס את ישותי.

אני מתעלם.
ממשיך כאילו דבר לא קרה,
צליעה קלה,
אך איש לא ידע,
כי אינני.