בשבילי, יום מאושר זה לא כשהשמש זורחת. זה לא כשאני טסה לי
למקום כלשהו בעולם או בארץ. זה לא כשאני הולכת לים או לבריכה
עם דניאל ואיתי. זה לא כשאני קונה לי איזו חולצה יפה או איזה
מכנס. זה לא כשאני הולכת לגן השעשועים עם שני. זה לא כשאני
וחבריי הטובים יוצאים לסרט. זה לא כשאני מכירה בחור שנראה טוב
ואנחנו יוצאים בפעם הראשונה. זה לא הנשיקה הראשונה איתו, או
היום שבו הוכרז סופית שאנו זוג. זה לא כשקיבלתי ציון טוב במבחן
או בדו"ח או עבודה כלשהי. זה לא כשאחת מחברותיי באה אליי. זה
לא כשאני הולכת למסיבה. זה לא כשאני יוצאת לבלות עם מישהו. זה
לא כשאני קמה בבוקר, זה לא כשאני הולכת לישון. זה לא כשאני
נראית טוב בדיוק לפני שאני יוצאת לבית-הספר. זה לא כשקונים לי
איזו מתנה או משהו שתמיד רציתי. זה לא כשאנשים נותנים לי
מחמאות. זה לא כשמישהו אומר שהוא אוהב אותי. זה לא כשאני משחקת
כדורסל וגם לא כשאני רוקדת. לא כשאני חולמת, או שוכבת לנוח
במיטתי. זה לא כשאבא לא נמצא בבית או שאחי לא נותן לי לראות
בטלוויזיה את הערוץ שאני רוצה. זה לא כשאני מדברת, עומדת,
יושבת. אני לא מאושרת אפילו ביום הולדתי. יש רק יום אחד שבו
אני באמת מאושרת. שאני לא מפסיקה לחייך גם אם לחיי רטובות
מהדמעות המלוחות שזולגות מעייני. יום שבו אני שמחה ואני מרגישה
כאילו רוקנתי את הכאב שנדבק לליבי. זה קורה רק ביום אחד- כשאני
כותבת. כותבת עליה. אז אני באמת מאושרת. כשאני כותבת על האישה
המושלמת. עם השיער הבהיר והעיינים היפות. זו עם השפתיים
האדומות. זו שלא הפסיקה לחיות אפילו במותה. זו שכשמסתכלים
בתמונתה ישר יודעים- היא הייתה אישה מדהימה. זו שכולם אהבו
ואני אהבתי יותר מכל. זו שנטשה אותי כאן! זו שהשאירה אותי פה
עם האיש הנורא הזה. זו שהשאירה אחריה רק זכרונות. זו שלא היה
אכפת לה לעזוב אותי ככה. זו שלא יוצאת לי מהראש ומהחלומות. זו
שכששואלים אותי למה אני לא מאושרת ביום הולדתי- היא הסיבה. זו
שכשאני מתאהבת במישהו ואנו מתנשקים נשיקה מאהבה היא אפילו לא
מאפשרת לי לחייך. זו שהורסת את כל רגעיי המאושרים כי היא לא
שם! זו שהלכה בלי לומר שלום. זו אימי, ואותה אי אפשר לשנוא.