"...ונודה לנארוס-קון על הגשם שיורד והכוכבים המאירים. נרים
קול בהילל ונשבח את נארוס-קון, פורץ דרכי הכוכבים..."
מתוך תפילת המסע של ספר התכלת.


הנזיר התבונן בצל. הצל זז בעצלתיים במשך שלושת הימים האחרונים.
בלילה הוא נעלם, דבר שהדהים את הנזיר בכל פעם מחדש. בכל לילה
התפנה הנזיר לצרכים גופניים פעוטים ובבוקר חזר שוב להתבונן בצל
במשך היום. זמן לא היה דבר חשוב. לא ממש.
הצל העסיק אותו כבר שלושה ימים. לפני זה התבונן בעשב הצומח.
לפני זה דן עם עמיתיו בשאלת היקום האינסופי.
ספינה ירדה מהשמיים. דבר שלא היה מפתיע, כי זה מה שספינות
עושות בדרך כלל. הנזיר היה מופתע אילו הספינה עלתה דרך אדמה,
אבל היא לא עשתה זאת. לכן לא היה מופתע.
דבר מה משך את תשומת ליבו אל הגוף המתכתי. הספינה עשתה דרך
ארוכה, עם זאת לא ראה את סימני האלים. דבר זה היה יוצא מגדר
הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע.
דלת נפתחה, כי זה מה שדלתות עושות. אדם פסע החוצה. הוא היה גבר
צעיר בשנות השלושים שלו, שיער צהוב בהיר המאפיין כמה גזעים
מערפיליות האש ועיניים כחולות יוקדות. האיש היה קירח במרכז
ראשו ושם היה אות מקועקע של נארוס-קון. האות בקושי ניראה, עוד
דבר היוצא מגדר הרגיל. הנזיר הרשה לעצמו להיות מופתע שוב. האדם
התקרב. הוא נעמד מולו.
"היי", הוא אמר.
הנזיר הרהר בכך. האדם לא הרג אותו ולא פגע בו בשום דרך. זה היה
טוב. האדם גם ביקש להביע ברכה לכבוד מפגשם, דבר שהנזיר לא זכר
שנים על גבי שנים. הוא התאמץ ונזכר מה נהוג לענות במצבים
כאלה.
"שלום", הוא אמר.
האדם הרהר שניה ואז פתח את פיו, סגר אותו ואז פתח אותו שוב.
לאחר שנייה שבה, כנראה, ארגן את מחשבותיו פנה שוב לנזיר.
"נאמר לי, שחטאתם את החטא הגדול ביותר שאפשר לחטוא. נאמר לי
שאתם מחפשים את הידע, את המוחלט ואת האסור. נאמר לי, שאתם
יודעים יותר מדי תשובות ועל כן קוללתם על ידי כל האלים
ונידונתם לחיי סבל וגלות. נאמר לי, שכל אדם המדבר אתכם נופל גם
הוא תחת קללת האלים. זה נכון?"
הנזיר הרהר. האיש הציג את העובדות נכון. הוא לא ראה סיבה לא
לענות לו.
"זה נכון".
האדם חשב זמן מה ואז התיישב על סלע סמוך. הוא השעין רגל על רגל
והסתכל לתוך עיני הנזיר.
"האם תוכל לענות לי על שאלה?" הוא שאל.
"מחובתו הראשונה של נזיר הוא להאיר כל המחפש ידע", ענה הנזיר.
"הו, זה ממש מצוין", חייך האיש, "ממש, ממש מצוין. אם כן תענה
לי על השאלה הבאה בבקשה," הוא הסתכל לתוך עיני הנזיר ובעיניו
ראה הנזיר מתח ואי-נוחות "תענה לי בבקשה," חזר האיש "מי אני?"

נכריס גדל במשפחה רגילה של קדר, שהעמיד את דוכנו באחד מהרחובות
הצדדיים של שווקי הבירה. בבית שהיה מלא תמיד רעש נכריס ותשעת
אחיו ואחיותיו גדלו ונהנו מכל רגע. כמו כל ילדי נארוסול-ביתא,
הם למדו את ספר התכלת כספר הרשמי של המדינה, זכות שהייתה שמורה
רק לעולמו הראשי של נארוס-קון. בגיל שתיים עשרה, גולח מרכז
ראשו של נכריס והוטבע בו האות הגבוה של נארוס-קון, האות שישאר
על ראשו עד יום מותו, כמו גם על ראשם של שאר הגברים של נארוסול
ביתא. בזמן הטקס המסורתי, כאשר כולם עלזו ושמחו על הקירוב לאל
האהוב, כרסמה לשנייה מחשבה בראשו של נכריס, מחשבה שיזכור אותה
עד סוף ימיו: איזו זכות יש לאל הזה עליי?

הנזיר התבונן על האדם שהגיע. הוא הרהר בשאלתו דקות אחדות
שבמהלכם, זע האיש באי-נוחות על הסלע. לבסוף הרים הנזיר את
עיניו ושאל: "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"
עכשיו הגיע תורו של האיש להרהר בשאלת הנזיר. הוא התבונן בשמי
התכלת מעל והקשיב לציוץ הציפורים הרחוק.
"כן", הוא ענה.
"אצטרך לשמוע את סיפורך כדי לתת לך תשובה שלמה." העיר הנזיר.
"אה, סיפורי", האיש פלט צחוק מאולץ, " הכל מגיע לסיפורי. טוב,
אם כן, כנראה שהבנת כבר על פי הסימן שעל ראשי איפה נולדתי
וגדלתי?"
הנזיר הנהן.
"טוב," המשיך האיש, "שמי הוא נכריס ועד גיל שתים עשרה היו חיי
רגילים לגמרי."

נכריס עשה את הנס הראשון שלו קצת לאחר טקס גילוח-אמצע-הראש.
חתול קטן נפל מגג ביתו של נכריס. כאשר הוא הסתכל על היצור הקטן
שוכב שם בשלולית של דמו שלו, התמלא ליבו של נכריס צער. הוא לא
חשב שזה הוגן שחתול קטן ותמים יגמור את חייו בצורה כה אכזרית.
לפתע ,לתדהמתו, קם החתול, הסתכל אליו במבט שנראה לפתע מביע
תודה, והלך לדרכו. נכריס ההמום העלה תפילה מהירה לנארוס-קון,
מגן החיות, והלך גם הוא לדרכו. הוא לא קישר את תחיית החתול
למחשבותיו שלו. אך כאשר ריפא את אמו באורח פלא מקדחת הביצות בה
נדבקה בביקור אצל קרוביה, הופצה השמועה על הילד הקטן, אותו
בירך נארוס-קון עצמו. לא עבר זמן רב עד שהאנשים בגלימות
הכוהנים דפקו על פתח ביתו ודרשו לראות את ילד הפלא. כך, בגיל
שלוש עשרה הפך נכריס להיות מועמד לנביאות.

"יש לכם הרבה נביאים?" שאל הנזיר.
"היינו עולמו הראשי של אל." הנהן נכריס, "אלים נוהגים לתת
תשומת לב מיוחדת לעולמות הראשיים שלהם."

נסים ונביאים לא היו דבר של מה בכך בנארוסול-ביתא. אנשים נרפאו
ממחלות סופניות, פניו של האל הופיעו בשמיים, אסונות טבע נפסקו
בצורה פלאית. אתה רגיל לדברים כאלה כשאתה חי בעולם ראשי של אל.
זה לא שלא היו ניסים גם בשאר עולמות היקום. נארוס-קון היה ידוע
באהבתו להרשים בני תמותה, וגם חמשת האלים האחרים לא פיגרו
אחריו בהרבה. אבל דבר אחד הוא עולם ספר שבו קיימות כל ששת
הדתות ושם אתה צריך להתאמץ רק כדי להוכיח שדווקא אתה הוא שעשית
נס מסוים, ודבר אחר הוא עולמך הראשי שם אתה מקבל גלים של אמונה
גם בלי הרבה מאמצים.
נביא חדש נולד בנארוסול-ביתא לפחות פעם בחמישים שנה. הנביאים
באו משכבות אוכלוסין ומעמדות שונים, כדי שאף אחד לא ירגיש
מקופח. תוחלת חייו הממוצעת של נביא, לאחר פרוץ הכוחות שבו,
הייתה כשנתיים. האנשים הסבירו כי אינך יכול לשחק עם כוחות
האלים ולחיות הרבה זמן, אך אין זה נורא כי הנביאים מגיעים מיד
אחרי מותם לבסיס כיסאו השמימי של נארוס-קון. מצד שני מה שאנשים
אומרים הוא לרוב שטויות גמורות. נכריס היה נביא טוב, אולי
מהטובים שאי-פעם היו, הוא ריפא חולים במאות, הפסיק בצורות ואף
החיה חתולים שמצאו את מותם בנסיבות אכזריות. למרות שכמה כוהנים
וותיקים התלחששו בינם לבין עצמם על כך שהוא חושב יותר מדי
בשביל נביא, אהב אותו העם, ותמך בו. שנתיים עברו ובהגיעו של
נכריס לגיל חמש עשרה החל העם להתכונן לעזיבתו לשמים.

"הייתי נביא טוב", אמר נכריס בהרהור, "הטעות היחידה שעשיתי
הייתה לא למות."

שבעה חודשים עברו והנביא נכריס לא גילה שום רצון לעבור למקום
טוב יותר. להפך, הוא התרגז יותר ויותר על אנשים שרמזו לו
בעדינות בהתחלה, ובצורה ישירה יותר ויותר לאחר מכן, שאולי
הגיעה זמנו לפנות מקום.
לילה אחד כשהביט בשמיים והקשיב לשאון המגיעה מהבירה כיבה נכריס
כוכב. לאחר מכן נבהל והדליק אותו בחזרה. הוא לא אמור היה לעשות
דבר כזה. לכבות כוכבים זה דבר שרק האלים יכלו לעשות. למחרת הוא
יצא בחשאי מהמקדש הראשי, נכנס לספינתו הפרטית והמריא לכל
הרוחות מביתו שאותו ידע ואהב.

"הידיעה הייתה שהנביא נכריס עלה השמיימה עם גופו וספינתו, כי
היה אף גדול מנביאים אחרים." העיר הנזיר.
"אני חושב שככה האנשים קיבלו את זה יותר טוב." ענה נכריס "אני
בינתיים הסתובבתי ביקום".

נכריס הסתובב ביקום במשך ארבע עשרה שנה. הוא נדד בעולמות
ידועים ולא ידועים כלל, הוא הגיעה לחורבות של תרבויות שעלו אף
לפני לידת האלים. הוא אסף כל פיסת ידע שהייתה על היקום והאלים
עצמם. כשגילה שסימן האל על ראשו הולך ונעלם במהירות הוא הופתע
ונבהל. כשגילה בעצמו את היכולת הוא הופתע, אך לא נבהל. הוא כבר
היה הרבה מעבר לבהלה.

"אתה יודע איך עוברות הספינות דרך התהומות שבין הכוכבים
ביקום?" קטע אותו לפתע הנזיר.
"כמובן שאני יודע," אמר נכריס בפתיעה, "נשמת האל לו התפללת
מרימה את ספינתך ונושאת אותה אף מהר מן האור עצמו אל יעדך. בכל
דת יש אפילו תפילות שלמות המוקדשות לבקשת נשמת האל."
"כל זה נכון," ענה הנזיר "וזו גם הסיבה שאנו, הנזירים, איננו
יכולים לנוע בין הכוכבים. אך אתה, כאשר נדדת ביקום, לא אמרת
תפילות אלה."
"כן" אמר נכריס בפליאה "פשוט ידעתי לאן אני רוצה להגיע."
"ואתה יודע שספינתך אינה נושאת סימני נשימה של אף אל, כמו
שספינה אמורה לשאת לאחר מסע?" המשיך הנזיר.
"לא ידעתי את זה," נכריס הרים את עיניו "אבל זה לא מפתיע אותי.
אני הוא המטיס את ספינתי."

כשגילה נכריס על הנזירים שבחרו להתרחק מכל אל, מיהר למצוא אחד
מהם ולשים קץ לשאלותיו. כשנחת ראה אדם זקן בגלימה אפורה יושב
על האדמה ומתבונן בצל.

"עכשיו אתה יודע מי אני?" שאל נכריס לאחר דקות ספורות של שקט.
"כן, " ענה הנזיר "אתה קוטל האלים. הכשרון שגילית בעצמך הוא
היכולת להשמיד כל אל או אלה שתבחר."
"אבל הטבע לא סובל ריקנות", המשיך נכריס כאילו והוא ממשיך את
מחשבותיו של הנזיר " אם אהרוג אל, יימשך משהו חדש למקומו, ורוב
הסיכויים שזה יהיה אני. היקום ישתולל זמן מה, אבל בסוף הכל
יירגע ואני אשכון כאל עד קץ הזמנים או עד שיבוא מישהו כמוני
וישמיד אותי." הוא עצר לשנייה ואז אמר בקול שנהיה לפתע לקשה
כמו פלדה "אני לא רוצה להיות אל".
הנזיר הנהן בהסכמה. גם הוא לא רצה להיות אל.
"ומה אם תשמיד את כולם בו-זמנית?" שאל לפתע.
"אני... אני לא יודע. " נכריס גמגם, " אף פעם לא חשבתי על זה,
האלים הם אלה שמחזיקים את הבריאה על כתפיהם. אם אשמיד את כולם
מי יודע מה יקרה. אולי אף כל היקום יפסיק להתקיים..." הוא סיים
כמעט בלחישה.
"ואולי במקומו תקום בריאה חדשה שבה האדם יהיה השולט ולא
האלים," המשיך הנזיר כשקולו מתגבר יותר ויותר "אולי יהיה זה
עולם שבו אדם הוא חופשי, והאדם הוא זה שיקבע את גורלו, ואף פעם
לא יצטרך עוד אדם ליפול על ברכיו בפני אל כלשהו, והגזעים
השונים יחיו בשלווה לנצח!" הנזיר כמעט צעק את הסוף ונשם. מזה
מאתיים חמישים ושבע שנים הוא לא איבד שליטה על עצמו בצורה
כזאת.
"והאם יש לי זכות?" שאל נכריס בלחישה צרודה.
"כן" ענה הנזיר.
ונכריס אמר את המילים.

נכריס פקח את עיניו לתוך אפרוריות אינסופית. לא היה זמן, לא
היה מרחב, לא היו עולמות, ולא בני תמותה ואף לא אלים. הכל היה
אפור ושחור ואינסופי.
"הי, יש פה מישהו?" הוא שאל.
רוחות האינסוף היו לתשובתו.
"אני לא אוהב את זה כאן", אמר נכריס, "די חשוך פה."
ויהי אור.

פורסם ב"המימד העשירי", המגזין של האגודה הישראלית למד"ב
ופנטזיה