קטבים נכתבים בביצות הכהות, דם שנאגר לו בדממה.
עצמיות וחלומות-
נגינות אשר מסתננות, מוברחות בחשאי בין מציאויות ההרג.
נביאי כזב הוגים כלי טשטוש: מפזרים עננים על קווי העבר,
מפרים אדמות מקודשות בזרעי השנאה. ירוק העד הוא בעצם ירוק
הלחימה.
שואגים הרחובות ושאון הימים, כאילם הצורח ומגלה בשנית כי שפתיו
יבשות ממילים.
בדידות מציפה את החזה בעת השכחה, הבריחה-
ידיים מיוזעות ועול הקיץ על כתפך.
ארצנו נבגדה, ובעת שהמאכלת בידינו המתחרטות היא כבר אותנו
נטשה.
מילים מתמרנות את דרכן דרך שפתיים, גוזרות דינים מופרחים ממרחק
לצעיר המזדקן הגורר רגליו בין ערביים.
ועת שניסית בצליעה לטפס את ההר וגילית כי יאוש אוחז ברגלך
הבטוחה, חזון הפסגה התמוגג ונחלש תחת קולות נקמה.