חמישה ילדים בני ארבע היינו ומהבוקר לא אכלנו דבר. הכרתי את
אברי ואת תמר, את גיל ואת הילדה הכי יפה בעולם, מאיה שלי.
רצנו, שיחקנו וצחקנו בצחוק מתגלגל. פתאום היה צלצול חזק והיינו
צריכים להיכנס.
שמו במרכז החדר הגדול קערה מלאה במאכל מתוק שכמותו לא ראיתי עד
אז. כמו מרשמלו ורוד, אבל בחתיכות גדולות ועגולות וטעמו היה
טעם גן עדן, או כך לפחות הנחתי מכיוון שהכדורים הורודים הללו
היו כל כך מפתים ויפים.
אם תאכלו אחד עכשיו, נאמר לנו, לא תוכלו לקחת עוד אחד. אבל! אם
תחכו עשר דקות, רק עשר וזה ממש לא הרבה זמן, תוכלו לקחת שלושה.
ההחלטה שלכם.
הסתכלתי לצדדים לראות מה שאר הילדים יעשו והבטן שלי קרקרה חזק
ורוק הצטבר לי בפה.
ראשונה היתה תמר השמנמנה שרצה ולקחה לה כדור ונתנה בו נגיסות
מלאות תאווה. תוך שניות ממש סיימה אותו ואינסטינקטיבית רצתה
לקחת עוד אחד, אבל ידה נעצרה בדרך לקערה ושבה לכיס המכנס.
מעתה עיניה יהיו פעורות ומבטה מרוכז בכל מי שיכניס דבר מאכל
לפיו.
אחריה היה גיל קטן הגוף, שהגיע למסקנה שכדור אחד יהיה די והותר
בשבילו. קולות ההנאה שהשמיע בזמן שהוא לועס ומתענג שברו את
רוחה של מאיה היפה וגם היא נאלצה לוותר ולקחת כדור ורוד משלה.
הבנתי פתאום שאני מאוהב בה, בעצם, וכמוני גם שאר הילדים, חוץ
מתמר המסכנה שכמעט והתחילה לבכות.
הסתכלתי על אברי על מנת לקבל עידוד והוא השיב לי במבט רציני.
רציתי לשאול אותו כיצד נדע מתי יסתיימו עשרת הדקות הקשות האלו
אבל פתאום נשמע צלצול נוסף ושנינו הבנו מיד.
הסתערנו על הקערה. תחבתי לפי כדור שלם והתחלתי ללעוס במהירות.
הטעם היה טעם גן עדן אמיתי. כל כך שמחתי בליבי שיש לי רשות
לאכול עוד שני כדורים שלמים. לאחר שסיימתי את הכדור הראשון
לקחתי בידי עוד שניים וקמתי על רגליי.
לידי נעמד אברי שאכל לו לאיטו. בזמן שסיימתי את הכדור השני
אברי רק החל לאכול את השני שלו.

בטרם אכלתי את הכדור השלישי, עצמתי את עיני ותחבתי אותו לפי
בשלמותו וכשפקחתי שוב את עיני ראיתי את אברי ניגש למאיה, החלום
הכמוס שלי, ומגיש לה את הכדור השלישי שלו. היא נעתרה לו בשמחה
וחייכה אליו חיוך רחב.
הושיט אברי את ידו למאיה ושניהם התחילו לפסוע יחדיו אל עבר
הדלת ואילו אני חשתי בצריבתו של הכדור הארור היורד בגרוני.

וכך גם בחיי.