הנחתי את משקפי השמש על השלחן והדלקתי בתנועה מכנית את
הטלוויזיה. החתולה מייללת, עוד פעם מיוחמת ואני מנסה להתנתק
מהסובב אותי ולהתמקד במרקע.
מולי מרצדות דמויות של מנחי חדשות יאפים עם קול לקוני ומשעמם
ואני מרגיש כמו אוטיסט שנפל לרגע למציאות ושוב חוזר לריחוף
הרגיל שלו.
הסלולרי מצלצל ואני אפילו לא נותן בו חצי מבט. שיצלצל. לי כבר
נשבר.
בין החתולה שלי שמתה לזין, הטלוויזיה הלא מעודדת והסלולרי
המלחיץ אני שואל את עצמי אם זה הסוף; אם לכאן הגיעו החיים שלי
ומכאן הכל יישאר אותו דבר;-אם אני אהיה כמו אותם יגעי כפיים
שחוזרים כל יום הביתה כמו נזלת מעופשת שמחכה רק לזלוג ממעגל
העבודה אל עבר ממחטת הפנסיה הטובה והרכה.
אני לא רוצה שזה יהיה הגורל שלי אבל זה נראה כאילו בנו לי כביש
6 משלי היישר לשם ואני לא מצליח למצוא יציאה לנתיב אחר, עדיף
יותר.
נסלולרי מפסיק וגם אני. אני זקוק למשקה- פותח את המקרר הריק
למחצה ומוזג לי יין יבש שעובר לי בגרון ומרגיש כמו חומץ. חומץ
לא בקטע של בלסמי, חומץ של החמצה - מה לעזאזאל עשיתי עם עצמי
בחיים האלה? כולי לבד עם חתולה מחורמנת ולא יותר. רוצה הביתה
לאמא שתנחם ותלטף אבל היא ואבא שלי התעופפו ללונדון - שופינג
לכבוד כריסטמס... אני תמיד תוהה למה הם עושים את זה בכלל.