מהר, אני חייבת לרוץ מהר, שהוא לא יצליח לתפוס אותי, אני רצה
אבל הרגליים כאילו מושכות אותי אחורה, אני נושמת נשימות
מהירות, יודעת שאני צריכה לנשום נשימות מדודות אם אני רוצה
לרוץ עוד הרבה... נמאס לי מהבי"ס הזה, אני לא יכולה להיות פה
יותר, הקירות האלה סוגרים עליי יותר מאשר על כל אחד יותר,
למרות שזה יותר טוב מהבי"ס האחרון שלי, שם בכלל הגדרות היו
גבוהות מדי כדי לטפס, כאן אפילו אין גדרות, רק השער של הקיבוץ.
"לאן את הולכת?" השומר עם השפם עם הפאה שואל אותי, הוא נראה
כ"כ מגעיל בחולצת הכפתורים הפתוחה שלו שרואים את השיער שלו על
החזה... איכסססס... גועל נפש טהור... מה אתה מסתובב כאילו אתה
עוד בן 18??? איש!!! צא מהחלום!!! אתה בן 40+ ולא נראה יותר
טוב מזה! "לקנות... הההה... חלב!" אמרתי והוא הסתכל עליי מתחת
לפיאה המכוערת שלו, בוחן אותי כאילו זאתי פעם ראשונה שהוא רואה
בחורה רצה... ואז ראיתי על מה הוא מסתכל, סוטה מסריח... אתה לא
תקבל כלום מזה, אתה שומע?!? כלום!!! זה שלי ואתה לא תגע בי!
"חלב? מחוץ לקיבוץ? למה את לא הולכת למכולת?" הוא ליטף את השפם
וניסה לחסום לי את הדרך, כל השומנים שלו יצאו מהחולצה וזה היה
פשוט מגעיל! "החלב פה חמוץ אז המזכירה ביקשה ממני לרוץ לצומת
ולתפוס טרמפים לנהריה לקנות חלב... יש בעיה עם זה? זו הוראה של
המזכירה..." ניסיתי לעקוף אותו אבל הוא לא נתן לי להתחמק עם
הגוף השמן שלו... "אין בעיה, אני רק אתקשר לדינה לשאול אותה אם
היא מאשרת את היציאה הזאתי... את יודעת שזה מסוכן לשלוח ילדה
בגילך ככה לתפוס טרמפים, עדיף שאחד מחברי הקיבוץ יסיעו אותך,
אולי אפילו אני, אבקש מדוד להחליף אותי במשמרת." הוא שוב הסתכל
לשם... גועל נפש!!! אני סה"כ בת 15!!! אני יכולה להיות הבת
שלך! מסוכן לתפוס טרמפים? מסוכן עוד יותר לסוע עם שומרים זקנים
בני 40+ בלי חיי מין שרואים עליהם כמה הם פדופיליים... הוא
נכנס לביתן שלו ואני המשכתי לרוץ, הוא התחיל לצעוק לי אבל לא
היה לי אכפת, התעלמתי מהצעקות והיה נדמה לי אפילו שלא שמעתי
אותן, עצמתי את העיניים רק לרגע, כדי להרגיש את האוויר
שמסביב.

כשפקחתי אותן, לא הייתי על הכביש, הייתי במין חדר לבן בתוך
מיטה לא נוחה בגרוש, עם סדינים לבנים וראיתי כתם דם על הסדין.
ניסיתי לקום אבל בדיוק אז נכנסה האחות. היא הייתה אחות רזה,
ממש ממש רזה, עם רגליים ארוכות וחצאית קצרה... היא הכניסה לי
משו לאינפוזיה שבדיוק גיליתי שמחוברת לי ליד! מ'זה
אינפוזיה???? מה אני חולה??? מה כבר קרה לי?!? סה"כ רצתי בכביש
זה הכול! "שלום, אני סשה, אני האחות המטפלת פה בשעות
האלה...ילדה? מה השם שלך?" היא הסתכלה עליי במין מבט מרחם
כזה... לא סבלתי את המבטים האלה... כמו כל המבטים שהבנות
הסתכלו עליי אחרי הפרידה מאורן, אלה היו מבטים מגעילים של -
אויייייי כמה היא מסכנה עכשיו כשאין לה חבר, כמה היא מסכנה מה
שהוא עשה להההה... "אני... אההההה... סיוון אריאלי," התבלבלתי
קצת, לא הייתי בטוחה שאני זאת אני, כי מה פתאום אני בבי"ח?
סה"כ רצתי בכביש, מה כבר הופכים את זה לסיפור ענקי? מה עכשיו
כל אחד שירוץ על הכביש ייכנס לבי"ח? "אממממממ סליחה... סשה,
למה אני פה?" היא הביטה בי בעיניים הכחולות הגדולות שלה עם
האיפור הירוק גועל נפש שהיה לה וחייכה לעצמה מין חיוך מטומטם -
"את באמת לא יודעת? טוב אז ככה, רצת בכביש מהבי"ס נכון? והשומר
לקרוא לך נכון? ואז את מסתובבת ונופלת ומקבלת מכה חזקה ברגל
ומתגלגלת בכביש, ואז השומר רואה אותך ורץ אחרייך ומנסה לעזור
לך לקום, אבל את לא קמה, אז הוא להתקשר לאמבולנס לקחת אותך, יש
לך הרבה מזל שהוא רץ אחרייך, אחרת אולי אפילו לא היית פה!" אני
מסתכלת לכיוון החלון, לא סובלת את הקירות האלה שעוטפים אותי -
"ועוד כמה זמן אני נשארת פה? ומה קרה לי? למה יש לי דם על
הסדין?" היא באה לענות לי אבל אז אורן נכנס. היא השתתקה, ויצאה
מהחדר. אורן הביט בי, בטח נראיתי כ"כ מגוחכת עם השיער המתולתל
שלי פזור על הכרית, אבל ככה הוא אהב לראות אותי, הוא הביט בי
וזה נראה כאילו הוא רוצה לומר משו, אבל הוא לא יכול... הוא היה
נראה כ"כ יפה עם הסווטצ'רט הזה, זה הדגיש את העיניים הכחולות
הגדולות שלו, ואת החיוך המקסים שלו, שלא ראיתי באותו רגע...
"זה כואב?" פתאום הוא שאל, לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר,
שכחתי בכלל שאני נמצאת בבי"ח ושאלתי אותו - "מה כואב?" הוא
הסתכל עליי במבט משונה כמו כל פעם שהייתי שואלת משהו טיפשי -
"הרגל שלך, אמרו לי שהיא בגבס..." פתחתי עליו את העיניים
החומות שלי, גבס?!? מה זאת אומרת גבס??? למה הרגל שלי צריכה
גבס??? סה"כ רצתי בכביש!!! רצתי נורא מהר כי לא רציתי לחזור
לכיתה, לא רציתי לראות את אותן בנות מסתכלות עליי באותן מבטים
מגעילים, ואת אורן ואת נועה מתנשקים מול העיניים שלי, זה היה
כ"כ מגעיל, איך הוא היה יכול לנשק אותה מולי??? עמדתי לידו
וראיתי כמעט את כל הנשיקה... אז הוא שם לב שאני לידו והסתכל
עליי בעיניים הכחולות המדהימות שלו, שפעם הייתי מוכנה לעשות
הכל בשבילן... יצאתי מהכיתה, רצתי הכי מהר שיכולתי, והוא רץ
אחריי, עם המבטים של כולם שנדבקו לחלון, הוא צעק לי - סיוון,
סיוון, אבל הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג, לא רציתי לראות אותו,
רציתי לעוף מהביצפר הזה לא משנה מה... "אחות משהו לא בסדר איתה
היא מתחילה לרעוד... אחות??? אחותתתתתתתתתתתתתתת!!!"

כשהתעוררתי היה לידי הרופא ואימא שלי, הוא דיבר וחשב שאני ישנה
כנראה... "זה טוב שמצאנו את זה עכשיו, אחרת זה היה יכול
להתפשט... את מבינה, לא כל הגידולים הם ממאירים, היא צריכה
לעבור הרבה בדיקות כי אם הגידול הזה ממאר נצטרך להוריד את הרגל
שלה." להוריד את הרגל שלי? הרגל שלי??? מי אתם חושבים שאתם???
זאת הרגל שלי דוקטור לא שלך! אתה לא יכול להוריד אותה!!! אין
סיכוי שאתה תוריד לי אותה! היא חלק מהגוף שלי אתה שומע???
ש-לי!!! לא שלך!!! תוריד לעצמך רגל אם כ"כ מתחשק לך להוריד
רגל! "ומה עם בי"ס? יש לה בגרויות השנה! היא לא יכולה להפסיד
הרבה חומר, אולי תנסו להעביר את הטיפולים לאחרי הצהריים ובבוקר
היא תלך לבי"ס?" מה בי"ס!?!!? מה בי"ס אמא?!?!? רוצים להוריד
לבת שלך את הרגל ואת רוצה שהיא תלך לבי"ס!?! את התחרפנת לגמרי
או מה??? "אני חושב שנוכל לסדר לה כיסא גלגלים שהיא תוכל להיות
בבי"ס ולישון בבית, אבל ישר אחרי הבי"ס היא חייבת לבוא
לטיפולים פה בבי"ח... אסור לה ללכת על הרגל עד שלא נקבע את
המצב שלה..." ואז נרדמתי... שאר הימים עברו מהר, בגלל כל
התרופות שנתנו לי שם, אני נשבעת לכם שהם ניסו לסמם אותי, אני
לא אתפלא אם עוד שנה אני אגלה שיש לי אופיום בדם... אימא העירה
אותי בבוקר, ואמרה לי שהיום זה היום הגדול... היא עזרה לי
להתלבש... בחיים שלי לא התביישתי ככה בגוף שלי, אפילו לא עם
אורן, זה היה כ"כ מביך שאמא שלי צריכה להלביש אותי... היא עזרה
לי להתיישב על הכיסא גלגלים וגילגלה אותי לאוטו... אבא העביר
אותי למושב הקדמי והאחיות שלי היו מאחור... הוא הכניס את הכיסא
גלגלים, בחיים שלי לא הרגשתי כ"כ תלוייה באנשים... עברנו את
השער וראיתי שוב את השומר השמן עם הפאה והשפם... גאד הוא כ"כ
עיצבן אותי... למה הוא לא יכל לתת לי למות בשקט אלא להפוך אותי
למוגבלת?!? הוא אמר לי בוקר טוב אבל התעלמתי ממנו לגמרי... איך
שאבא הוריד את הכיסא גלגלים ההסעה של אורן הגיע, אבא עזר לי
לרדת וניסה לגלגל אותי קצת קדימה אבל התעקשתי לעשות את זה
לבד... אחרי כמה דקות אורן ירד מההסעה עם נועה והיא נישקה אותי
נשיקה קטנה עד שהוא ראה אותי והפסיק אותה... הוא בא נתן לי
נשיקה על הלחי... רציתי כ"כ לסטור לו אבל הוא היה גבוה לי
מדי... הוא ניסה לגלגל אותי למעלה לכיוון הכיתה, מנסה להתחמק
מהקהל שהיה סביבי אבל צעקתי עליו שיעזוב אותי, שאני יכולה לבד!
והתחלתי לבכות, וניסיתי לגלגל את עצמי לבד למעלה אבל לא
הצלחתי, העליות היו קשות מדי... התקבצו סביבנו עוד יותר אנשים,
אורן ראה כמה הקהל סביבי מפריע לי והתחיל לגלגל אותי למעלה תוך
כדי שאני צורחת עליו שיפסיק! כ"כ כעסתי עליו ולא רציתי לראות
אותו, ובטח לא לדעת שהוא זה שעזר לי לצאת משם... הגענו לדשא
שליד הזולה, הוא עצר את הגלגלים והתיישב על הדשא... הוא שתק
ואני בכיתי, בכיתי ולא רציתי לראות אותו בכלל, רציתי להיות
במקום אחר, איפה שאין שם אורנים ונועות למיניהם שמתנשקים כשהם
יורדים מההסעה ובכיתה...  "אנחנו יכולים לדבר?... למה את כזאת?
את זאתי שנפרדת ממני, לא אני ממך..." הוא הסתכל עליי עם
העיניים הכחולות שלו והן היו מלאות בדמעות... "אבל זאת הייתה
אשמתך... אתה כל הזמן הסתובבת עם נועה הזאתי, וידעתי לאן זה
יגיע, רואה?" הדמעות שלי פשוט זלגו על הפנים ולא הצליחו
להפסיק... הוא הביט בי קצת ואמר - "את יודעת סיוון, אני עדיין
אוהב אותך..." המשפט הזה הדהד לי בראש... אני אמורה לדעת מזה
שהוא עדיין אוהב אותי? או מזה שהוא אהב אותי בכלל??? אבל אז
הוא התקרב אליי, הביט בעיניים שלי ונישק אותי נשיקה קטנה על
הפה... הסתכלתי עליו ואמרתי לו - "אתה יודע, סה"כ רצתי בכביש,
לא קרה כאן איזה קסם שיגרום לי לסלוח לך..." הוא הביט בי
מתגלגלת לכיוון הכיתה. הוא כבר בכה, אני לא מבינה כ"כ על מה,
אבל הוא בכה. לא נתתי לרופא את הרגליים שלי, ולא נתתי לאורן את
הלב שלי, כי סה"כ, רצתי בכביש.