הזעתי, קיבלתי בחילות ,רעדתי, אבל מעל הכל פחדתי.
אבל הוא היה שם תומך מעודד מקבל.
קובי.

קוראים לי אריאל ויש לי חבר בשם קובי.אתם לא רואים אותו,אתם לא
שומעים אותו ואפילו טוענים שהוא דימיוני. אותי זה מאוד
מעליב,אבל לקובי לא איכפת,להיפך זה מצחיק אותו, שהרי איך אפשר
שלא לשים לב לבנאדם בשר דם ואנושי?. יש לו צחוק מתגלגל יפה כזה
כמו של פעמונים. לי יש צחוק קטוע. כאילו אוטוטו אני הולך
לבכות.

קובי הוא חייל בן 18 מוזר תמיד הוא נשאר באותו גיל.יש לו
עיניים ירוקות וזיפים והוא קצת שחוםלעומתי הוא נראה כושי ממש:
אני לבן חולני עם עיינים חומות משעממות. כשאני רואה אותו הוא
תמיד עם נשק. כששאלתי אותו למה,הוא לא ענה לי.

הכרתי את קובי בגיל 5,  אחרי הלוויתו של אחי  בן ה18 שנהרג בעת
שירותו הצבאי.ביקשתי ללכת לשחק,ובגן השעשעים ראיתי אותו. ומאז
אנחנו חברים.

עכשיו אני בן 18 ,בגיל של קובי. אבל אותי לא מקבלים לצבא. הם
טוענים שאני משוגע. רק בגלל שמידי פעם אני נכנס לחדר ולא יוצא
משם חדשים על פני חודשים. במקרה כזה אמא שלי אומרת לי שהיא לא
רוצה לאבד אותי. איבדתי בן איבדתי בעל אני לא רוצה לאבד עוד
בן. אבל אז אני חוזר בעזרת קובי.

כשהייתי בן 10 אמא שלי שאלה אותי: אלי כדאי שניפרד מקובי? ואני
השבתי: למה להיפרד? שהרי נפרדים ממשיהו רק שהוא מת.וקובי לא
מת.