פעם היה חרגול.

הוא היה אמן.
וכל האנשים סביבו ביאסו אותו. כמה פעמים אפשר לשמוע את הבדיחות
השחוקות שלהם על "לך לנמלה עצל"? די כבר, הבנו.
אנשים. ישר מדביקים סטריאוטיפים. וזה שהוא אמן בטח לא עזר לו.

דווקא היה חרוץ. עבד קשה.
היה קם כל בוקר מוקדם, עושה התעמלות ומותח את כל המחושים, מכין
לעצמו כוס קפה חרגולית, והולך לעבוד. להתאמן. היה כנר. שעות על
גבי שעות התאמן.

לפעמים היה מופיע בקונצרטים. לא כינור ראשון. עוד לא היה טוב
מספיק. אבל האמין שאם יתאמן, יום אחד יהיה. כינור ראשון. היה
לו מוסר עבודה גבוה לחרגול. וחלומות.
הרבה חלומות.
חלומות חרגוליים.

היה חולם שהוא מופיע בקונצרט ככינור ראשון. וכולם עומדים על
רגליהם ומוחאים לו כפיים. ולפעמים היה חולם על מסיבות הקוקטייל
לאחר הקונצרט, כשכל מיני חשובים היו מחכים ללחוץ את ידו, ולומר
לו דברים כמו "מעולם לא שמעתי את היצירה מנוגנת כך, הבאת אותה
לכלל שלמות יוצאת דופן. הניואנסים שגילית... בלה... בלה..
בלה..."

אבל לפעמים היה חולם על שהוא שוכב על הדשא עם גבעול בפיו ולא
עושה כלום. החלומות האלה היו מביכים אותו.

יום אחד באה ציפור ואכלה אותו.
הוא לא זכה להיות כינור ראשון.

אבל היה אחלה מנה ראשונה.
וגם זה משהו.

לילה טוב, חלומות פז על לשכב על הדשא עם גבעול בפה ולא לעשות
כלום.