"אבל אתה לא יכול לשבת כאן, להחזיק ג'וינט ביד לדבר על מסיבת
הטבע הבאה ואז להגיד , שזה לא מסתדר עם הקריירה
המשפטית-פוליטית שלך, כל עניין הסמים, "אמרתי לדור כמעט בצעקה.
"אתה לא יכול תמיד לחיות בדרך מסוימת, ואז להיות יפה נפש
ולהגיד עד כמה זה נוראי, שאתה חי בדרך הזו ועד כמה אתה סולד
ממנה". ארז הפסיק לרגע לפורר את העלים היבשים מעל המאפרה
הירוקה של הייניקן שישבה מעל כרית כתומה."אפשר לחשוב שאת לא
נוגעת בחיים בגראס...",הוא אמר חצי בשקט", "מי את שתגידי
לאחרים מה לעשות. גם כן עוד איזה מתחסדת, שמשחקת אותה ילדה
טובה". העיניים שלי התמלאו בדמעות ובעוד אני נושכת את השפה,
רצתי מהר לחדר של דניאל ונעלתי את הדלת. לרגע כעסתי על עצמי
שאני מרגישה ככה. מה קרה?!, מה אמרו לי?!, ואז הבנתי שאלו לא
המילים זה הכל יחד, זה כל מה שקרה היום. אבל אולי ובעיקר - מה
שהמילים האלו מזכירות לי. אני פותחת את הארון הקטן ומוציאה
חבילה קטנה עטופה בנייר-עיתון. חמש דקות אח"כ אני יושבת עם
הראש שעון על הספה, "היהודים" ברקע ועשן סמיך ומטהר שיוצא לי
מהפה. הדמעות עדיין מציפות את העיניים, אבל פתאום הכל נראה קל
יותר גם המילים הנוראיות האלו "מתחסדת, שמשחקת אותה ילדה
טובה", פתאום מתבהרות. אני עוצמת את העיניים חזק ונזכרת מאיפה
הן באו.

זה היה בוקר, השמש זרחה בחלון. אבל הכל היה כל כך לבן, שהיה לי
קשה להאמין שיהיה חם. נתתי לזרם המים במקלחת הזרה והלא מוכרת,
לעבור על הגוף שלי שהרגיש לי כל כך לא שלי. להרטיב את הקצוות
של השיער ורק אח"כ את השורשים לעטוף את החדר באדים להכאיב לי,
עד שהעור שלי נהייה אדום מעט.
כשיצאתי, עטפתי את עצמי במגבת, מנסה להינתק מכל מה שקרה כמה
שעות לפני. הייתי בנאדם חדש, אני חדשה. התלבשתי, קלעתי את
השיער לצמות, התאפרתי קצת, אפילו שאני בד"כ לא אוהבת לעשות את
זה, רציתי לחשוב לכמה שניות - שאני יפה למרות שידעתי שכל
האיפור בעולם, לא יעשה את זה. להרגיש שאני אישה ולא סתם עוד
ילדה קטנה. כשיצאתי החוצה הוא עמד שם לבד. ניסיתי שלא להירתע.
"אז מה, איפה מיכל?", "היא הלכה לכמה דקות. אני צריך לדבר
איתך.", "עזוב את זה אלון, הכל טוב",  "למה עברת לישון, פה
בצד?" "סתם...", שיקרתי לו ואולי גם לעצמי. "היה לי צפוף במיטה
וזה היה נראה לי תחלופה חמודה".
"המדף של המזוודות, אני יודע למה עברת", "בוא לא נדבר על זה
בבקשה בוא לא נדבר על זה", התחננתי לחלוטין. "או קיי, בואי
נחליט שאנחנו לא מדברים על זה עכשיו ולעולם עם אף אחד,או
קיי?", הוא אמר בקול החלטי. "את יודעת זה יהיה כמו טעות שקרתה
ושכחנו ממנה"

"אוף איתך, כמה דיברנו", גיחכתי ליד רוני כשהוא עלה איתי
במדרגות וכשהוא לא ענה כהרגלו המשכתי:
"אתה יודע אני אמנם קטנה ושברירית, אבל אני יכולה לחיות מצד
אחד לצד השני של המסדרון בלי שתלך איתי". אבל הוא רק גיחך
למשמע ההערה הצינית הטיפוסית שלי ושם עלי יד: "אני מת עליך, את
יודעת את זה. את תמיד כל כך לבבית, מקסימה, גורמת לאנשים
להרגיש רצויים את ממש אור בחיי", נתתי לצחוק קליל לגלוש,
מתעלמת מהציניות המובהקת בה נאמרו הדברים. "מיכל הביאה את אלון
לישון איתנו.זה קצת מרגיז, טוב מציק יותר ממרגיז. ובכלל איך
נישן שלושתנו במיטה אחת?", "תראי זה או זה, או שתבואי לישון
אצלי.  "אני אוותר", אמרתי בחצי חיוך. "תזכרי שאת תמיד יכולה
לדפוק לי בדלת בהפתעה", "אל תישאר ער לחכות לי." הסתובבתי
ופתחתי בקט את המנעול. החדר היה חשוך ובמהירות החלפתי בגדים,
מתעלמת מהעובדה שאלון שם כי הרי הוא ישן לגמרי. נכנסתי למיטה
בצד השני של אלון איפה שהיה לי מעט מקום. שכבתי על הגב והעברתי
את כל השיחה עם רוני בראשי. פתאום הרגל של אלון עברה על הרגל
שלי.זה מתוך שינה, חשבתי לעצמי בעודי מזיזה אותה ממני בעדינות,
רק שלא יתעורר הקסם הזה. אלון לומד איתי באותו בי"ס כבר
מהיסודי, אבל רק בחט"ב גיליתי איזה קסם של בנאדם הוא. הוא היה
שם בשבילי בכל כך הרבה מקומות קטנים, שהייתי צריכה אותו הוא
היה יותר בוגר מכולם, יותר יצירתי מכולם וגם די אינטליגנט והוא
ידע לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, אפילו אז כשהייתי שקועה עמוק
בנבכי השנאה העצמית. פתאום היד שלו נחתה לי על החזה, הזזתי
אותה חושבת לעצמי אוף כמה צפוף כאן לישון הלילה אני כבר לא
אשן. אבל היא חזרה לאותו מקום והמשיכה לרדת למותן, מחליקה על
הכפתורים של חולצת הפלנל של מיכל שישנתי איתה. לפני שהבנתי מה
קורה, הכפתורים נפתחו. השארתי את העיניים עצומות, לא רציתי
לפקוח אותן ולראות שזה באמת קורה. הוא ישן שכנעתי את עצמי. זה
סתם רגע של שטות שומדבר מעבר. תשדרי שאת לא רוצה, אבל אל תגידי
כלום. את לא רוצה להביך אותו, לעמוד בסיטואציה כזו. את מכירה
אותו מגיל 12 אין סיכוי. הסתובבתי ושכבתי על הבטן לא מאפשרת
לשום אזור בעייתי להיות חשוף, מצמידה את הידיים לצידי הגוף בלי
לפקוח את העיניים אפילו לשנייה. אבל הייתה נדחפת בין הזרועות
שלי, מחפשת את הרווח הקטן, נוגעת, מעבירה צמרמורת בליטוף.
הצמדתי עוד יותר את הידיים לגופי והמשכתי להזיז אותה ממני,
הפעם בכוח, משתדלת לא לפקוח את העיניים, לעשות את הכל בצורה
כאילו אני מגיבה מתוך שינה. שלא ידע שהרגשתי, שראיתי ששמתי לב.
שלא נצטרך לדבר על זה ולדון בזה. כאילו זה לא היה, רק שיגמר
כבר. לכל צד שלא הסתובבתי, כל דחיפה שלא נתתי, לא הבהירה את
הנקודה שרציתי להבהיר והיד שלו המשיכה לגעת בגוף שלי היא נכנסה
מתחת לחולצה ובכל פעם שהוצאתי אותה היא מצאה את הדרך חזרה.
הראש שלי הסתובב לא רציתי לקום לא רציתי שהוא ידע ששמתי לב
שהרגשתי שיחשוב שישנתי, שכלום לא קרה שהכל טוב, שהכל רגיל. לא
רציתי שהוא יגיד שהוא מצטער, שהוא לא התכוון לא רציתי שלא
יעריך את עצמו או יכעס על עצמו כי ידעתי שזו אני שעשתה הכל,
במקום להגיד לו ישר שיפסיק פשוט שכבתי שם ולא הבעתי את דעתי
בשום מידה שהיא, קיוויתי שהוא ישים לב. ששפת הגוף שלי תשדר,
אבל לא אמרתי - לא!, בפועל נתתי לזה לקרות כנראה שרציתי
באיזשהו מקום שזה יקרה. אחרי כחצי שעה שהרגשתי שהוא מספיק רדום
העברתי את עצמי לישון על המדף הקטן של המזוודה בצד החדר לקחתי
את הסווטשירט הגדול של רוני ושמתי אותו מעלי. כיווצתי את
הברכיים אליי חיבקתי אותן ונרדמתי.