הקרינו סרט על ניצולי שואה,
וברקע השמיעו את "לכל איש יש שם",
זה גרם לי לעקצוצים בחזה
למערבולת של רוע בבטן.
העלה בי מראות, ריחות, רגשות,
זכרונות טריים שעוד לא הספיקו להיספג.
סיפוריו של סבי החוזרים על עצמם
כל ארוחה משפחתית, כל חג, כל השנה,
הסיפורים המצמררים, הכואבים, האיומים,
רצים בראשי כעת כמו סרט נע,
כבר זוכרת אותם בע"פ.
איך פעם, ללא כל ייחוס חשיבות,
הייתי קמה באמצע, מתעייפת מלשמוע.
ועכשיו מתחרטת על הזלזול,
רוצה שיפריע לי במהלך עיסוקיי,
שיספר לי שוב הכל,
ושפתיי, כמו מזמזמות מנגינה,
ימלמלו בשקט את מילותיו,
במקביל, יחד איתו,
לנצח.