קרה לכם שראיתם מישהו ברחוב ובלי להבין למה הלב נצבט?
יש אנשים כאלה יפים שפשוט כואב להסתכל עליהם. משהו בפנים שלהם
כאילו מזכיר נשכחות וצובט עמוק בתוך הלב.כזה הוא היה... החיוך
שלו נגע לי בדיוק בנקודה בלב שגורמת לכל הגוף לרטוט, והעיניים
לדמוע. והוא, כאילו ידע מה הנוכחות שלו עושה למי ששוהה סביבו,
הביט בי עמוק בתוך העיניים, ואני טבעתי בהן, שקעתי אל תוך הכאב
הנעים הזה, המתוק. רק הזיכרון מעביר בי רעד לאורך הגב.
ברררר... כן, כן, התאהבתי! חייכתי אליו, כשאני חושבת על זה בטח
נראיתי ממש מטומטמת... איזו הבעה לא ברורה, בטח הוא תהה לעצמו
אם יצאתי מאיזה בית חולים לחולי נפש,. אחרת מי יחייך לעצמו
בכזה אושר עילאי? רוב האנשים הנורמאליים פשוט שכחו להיות
מאושרים וחיים את חייהם בעצב אינסופי... הרי למדנו להעביר
ביקורת על עצמנו ועל הסביבה, קיבלנו הכול בקלות רבה מדי ואולי
בגלל זה אנחנו לא מעריכים כלום... אנשים כמוני, שמעריכים את
הרגעים הקטנים האלו, שמעריכים את ריח הפרחים, את רעש הגלים,
חיוך או פנים יפות וממש מאושרים מכך - הולכים ופוחתים...
ואז הוא קם. התקרב אליי, אמר לי "להתראות", דחף לי פתק ליד
וירד מהאוטובוס... כמו שאתם מבינים... כנראה הכימיה הייתה
הדדית, והפתק שהוא העביר היה עם מספר הטלפון שלו. מה שבטח לא
תבינו זה את זה שמעולם לא התקשרתי אליו... דברים נשארים
מושלמים רק כשהם בגדר פנטזיה, המציאות של היומיום הורסת לפעמים
כל חלקה טובה, המסתורין, התהייה של מה יכול היה לקרות טוב ממה
שיכול היה להיות... תמיד אומרים אם לא תנסה לא תדע! אני אומרת
- לא תמיד צריך לדעת הכול.