כששאלו את סיזיפוס איך עמד בעינויי הדרך
הוא חייך במסתוריות.
"לא, באמת," אמרו האנשים
"הרי הדרך תלולה,
האבן כבדה,
ואף אחד לא הבטיח לך שתגיע.
כולנו ריחמנו עליך,
ונדנו בראשינו.
ואתה -
לא עצרת להביט אחור בגאוה
אחרי כל פסגה או לפחות מקצתן;
לא החלטת שדי לך במחצית הדרך;
לא הרמת ידיים והנחת לאבן להידרדר
ובינינו - יכולת לתת לה להידרדר בלי להימחץ
ואפילו בלי לפגוע באף אחד אחר.
באמת, סיזיפוס, אתה ראוי שיקראו אל על שמך
או לפחות איזה מיתוס
וספר של קאמי."
סיזיפוס חייך שוב,
מחה את הזיעה, ואמר בפשטות:
"המישור משעמם. שום דרך לא שווה שילכו בה
אם אין בה איזו אבן לדחוף
וכמה פסגות לטפס". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.