ניקול כבר לא רואה בעיניים. היא אף פעם לא ראתה. מרוב שהיא
ככה, היא לא רואה כלום. לא מבינה מה קורה מסביבה. משתינה
בעמידה על העולם וזה לא קל. הכדורים שלה לא עוזרים. הפסיכיאטר
ממליץ על פרוזק, אבל היא מסרבת. מה עוד כדור יכול לעשות?
אז היא יורדת למטה, לשדרה, תאמינו או לא, ליד השדרה החמישית,
ליד המותגים המסריחים שכל בני המעמד הגבוה קונים ולא ממש רואים
מה עובר על אנשים כמוה. רק חושבים על התכשיט של טיפאני, הבגדים
של גאפ והחליפה של ורסאצ'ה. וניקול... היא כבר עבדה בעבר.
פיטרו אותה בגלל שיכרות והתפרצות על לקוח בסופרמרקט. עכשיו היא
מובטלת. מתפרנסת מהסמים שהיא מוכרת לג'יי ומהסמים שהיא מקבלת,
מהלקוחות שהיא מקבלת, ומהכלום שהיא חיה בתוכו.
לפחות לשכת הסעד של העיר מספקת לה שירותי פסיכיאטר. נכון שהוא
פוץ חרמן שרק מסתכל לה בין הרגליים, אבל לפחות היא מקבלת ממנו
ת'כדורים האלה. אז היא לא צריכה יותר.
יום אחד תפסה אותה מודעה. ג'יי תמיד צוחק עליה על עצם הרעיון
שמודעות רחוב לגבי לימודים תופסות אותה. בינינו, היא לא סיימה
תיכון, היא בלי בגרות, לא יודעת יותר מדי לכתוב, אך הקריאה שלה
לא רעה. היא רוצה אוניברסיטה. רוצה לברוח. כמו כולם.
היא תמיד קוראת ת'טור של זאת שכותבת בניו-יורק טיימס על נשים
שצומחות. לניקול אין בדיוק ממה לצמוח, הבחורה באשפתות. אין לה
בגרות, היא בקושי גרה בבית ומתפרנסת מסמים. לפחות לזנות לא
הגיעה, וגם זה דבר טוב.
זו מודעה לכתיבת ספר. איזו זקנה רוצה את זה. מחפשת מישהו שכותב
טוב. ניקול החליטה להתקשר. אולי ייצא מזה משהו. אז היא התחילה
לקרוא. ליצור רושם טוב על הזקנה הזו. היא רוצה לכתוב לה.
היא פגשה אותה. גם הזקנה הזו היא מבין האצולה של העיר. פוצית
זקנה ומתנשאת. היא ראיינה את ניקול. אולי בגלל שהיא לא רואה
טוב, היא גם קיבלה אותה. נו, טוב, צריך להתפרנס ממשהו. ניקול
הדגישה כי היא לא מומחית. שהיא לא ממש יודעת איך ניגשים לכתיבת
ספר. הזקנה הראתה לה כמה ספרים שנכתבו עליה. היא יהודיה, היתה
בשואה, ויש אזכורים.
אז ניקול התחילה לכתוב. ויצאו דברים יפים. והזקנה סיפרה לה
סיפורים. והזקנה רצתה לעזור לה. והזקנה רצתה לאמץ אותה.
אבל ניקול העדיפה לחזור לאשפתות.