[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכאל שנקמן
/
לוח השחמט

"תורך" אמר הרברט בעודו נועץ את מבטו הקפוא בראומן.
רואמן לא הגיב,רק המשיך להתרכז בלוח המשחק שלפניו מחשב כל צעד
אפשרי אין סוף מהלכים קדימה,בודק את ההשלכות האפשרויות של כל
מהלך מהלך מלמעלה למטה במימד שלו ובמימדים המקבילים.
הרברט לא הרפה,"תורך",אמר שוב אבל קולו נישאר שקט
ומונוטוני,בקושי נישמע,כאילו היה לחישה מתמשכת אבל גם חזק כמו
רעם מתגלגל. "אתה תמיד מתעכב אתה הרי יודע שאין לכך טעם הרי
בסוף תעשה את מה שצריך היה להעשות,חבל על הזמן סינן לסיום",
לשמע דבריו האחרונים של הרברט,הרים רואמן את מבטו מהלוח לפניו
ונעץ מבט עמוק ישירות אל עיניו של הרברט מבטו פגש מבט מתריס,
הרברט ציפה לתגובה,והיה מוכן למבט אותו פגש לכן לא יכל להתאפק
מלחייך חצי חיוך שהיה מקפיא כל מולקלה חומרית שבה היה ניפגש
אבל ראומן לא קפא,למעשה הוא רתח בפנים אבל שלט היטב בתגובתו
וסינן בשקט לעברו של הרברט:"זמן,זה בדיוק הדבר שלא חסר לנו
ו..כן",
קולו השתנה מעט וניכרה בו ובמבטו תוגה מסויימת,"אכן חבל
עליו"אמר.
הרבט לא הגיב או למעשה הגיב על ידי הפגנת חוסר תגובה מכוון,הוא
רק הוריד את מבטו ונעץ את עיניו הזהובות בלוח המישחק.
ראומן חזר גם הוא להתבונן בלוח,שוקל כל צעד,מחשב כל אפשרות
מיסתכל מכל זווית ומכל כיוון.




" מישהו מביט בי",חשב לעצמו לורנס בעודו מדדה בחשכה המוחלטת
שירדה על העמק השקט עם העלמותו של הירח בתוך מעטה העננים הכבד
שכיסה את שמי הלילה.
התחושה הזו של זוג עיניים המביטות בו ללא הרף ליוותה את לורנס
כבר כמה שעות.לא היתה זו הפעם הראשונה שלורנס חש כך
בחייו,למעשה מאז שזכר את עצמו עוד בהיותו ילד קטן בעיירה
הנידחת בא גדל,הרגיש לורנס מידי פעם באי נוחות מסויימת ,כאילו
מישהו מביט בו ומלווה כל צעד וצעד שלו.
התחושה הזו גרמה ללורנס לא פעם להתנגש עם סביבתו  בארועים
מביכים שקרו בזמנים הכי לא מתאימים.פעם היה זה בזמן חגיגת
האביב הגדולה שבה לגאוותם של הוריו קיבל את תפקיד האביר הצעיר
שבא להציל את הנסיכה אך בדיוק כאשר היגיע זמנו לבצע את תפקידו
חש לורנס בזוג עיניים המביטות בו ובוחנות כל תנועה כל מחשבה
וכל רגש שחווה באותו ארוע גדול, על אף העובדה שכימעט כל בני
העיירה הביטו בו ובשאר הילדים המבצעים את תפקידם על הבמה,לא
הרגיש לורנס בנוכחותם אלא הרגיש כאילו נעלמו כולם ונישארו רק
הוא ואותן זוג עיניים המביטות ישר אל תוך נישמתו.
את אשר קרה בהמשך,לא שכחו לורנס ותושבי העיירה הקטנה שנים רבות
אחר כך,האביר האמיץ דהר לפתע על סוס המטאטא שלו למרכז הבמה
הפיל את הנסיכה תוך כדי זה שהוא פולט צעקות לא ברורות לחלל
האוויר ומנפנף בסוסו(במאטאטא) בצורה כזו שכמעט ערף את ראש
הנסיכה ואת ראשי המורים שבאו להציל את הוד מעלתה ולהשתלט על
האביר אחוז הטרוף.
לורנס לא יכל להסביר את תחושתו ומעשיו גם לאחר שנירגע ונח
במיטתו
וכמה שניסה להעביר את התחושה להוריו המודאגים,לרופא המישפחתי
ולכל תושבי העיירה המודאגים (או יותר נכון מפחדים שהשיגעון
שפקד את האביר הקטן מדבק),לא הצליח להסביר את העניין אפילו
לעצמו.

המשך יבוא................................







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בהתחלה הייתי
בטוחה שהכל
עבודה בעיניים,
שצוחקים עליי,
אבל זה באמת
נכון!! ברגע
שאתה מתחיל אין
דרך חזרה... אתה
לא יכול
להפסיק.


אחת שהתמכרה מהר
מדי לכתיבת
סלוגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/9/01 0:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל שנקמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה