המלכה הביטה בערגה בספר התנ"ך שניצב על השידה בסמוך לראש.
ביד ענוגה ובתנועה איטית ומחזורית ליטפה את הכריכה, בהשחילה
אצבעות מהוססות בינות דפי הספר, כאילו חיפשה את מילות ההקדשה
הכתובות, שתדברנה איתה, תחזרנה אהבה, כתגובה לאהבה שהיא משקיעה
בליטוף הספר הקדוש.
דמעות עמדו בזויות עיניה, למרות שידה השמאלית הייתה ספונה בין
ירכיה, שפתיה מלמלו חרישית את שמו של הכומר, אשר הקדיש לה
באהבתו הסודית משאר העולם, אבל מבורא העולם, זה כמובן לא נעלם,
לפי שיטתו של זה האחרון, הוא יצא למסע עונשין עצמי, כדי לכפר
על חטא הבשרים, אל מעבר לים, לארצות רחוקות להמיר את הפאגנים
לדת ישוע הנוצרי.
המלך, המשיך לגהור על אחוריה בתנועות קלגס, בטלטלו את המלכה
הלוך ושוב, ידיו אחזו בחוזקה במותניה, אצבעותיו שקעו בבשרה
הענוג ותנועות אגנו גרמו לראשה כמעט לחבוט בעמוד עץ האלון של
מיטת האפריון המלכותית והענקית. לו ידע את מחשבות מלכתו, היה
מפריד את ראשה מכתפיה ללא אישורה.
גופה הלבן של המלכה המשיך לנוע הלוך ושוב, שדיה הגדולים טולטלו
ללא רחם לכיוונים מנוגדים. כל חדירת איבר המלך בתוכה שרף כאש
הגהנום, היא חרקה שיניה והידקה שפתיה. היא ידעה שרק אהבתה
לכומר המוודא שלה תחזיק אותה בחיים כנגד חוסר אהבתו של מלכה
השליט.
כל דחיקה של המלך, גרמה לה לאהוב את הכומר יותר. אני סובלת
עכשיו כדי להתענג עליך אח"כ, חשבה בליבה הדואב.
אצבעותיה מצאו באופן אקראי את "שיר השירים" מהברית הישנה, של
העבריים, של העם קשה העורף הזה, שלא בא באוהל הנצרות...
{"ג,א על-משכבי, בלילות, בקשתי, את שאהבה נפשי; בקשתיו, ולא
מצאתיו. ג,ב אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחבות--אבקשה,
את שאהבה נפשי; בקשתיו, ולא מצאתיו. ג,ג מצאוני, השמרים,
הסבבים, בעיר: את שאהבה נפשי, ראיתם. ג,ד כמעט, שעברתי מהם,
עד שמצאתי, את שאהבה נפשי; אחזתיו, ולא ארפנו--עד-שהביאתיו
אל-בית אמי, ואל-חדר הורתי. ג,ה השבעתי אתכם בנות ירושלם,
בצבאות, או, באילות השדה: אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה, עד
שתחפץ. {ס}" (שיר השירים - פרק ג)}
היא הייתה בטוחה ללא עוררין, כי שובו של הכומר יחזיר ימי אהבתה
כקדם והיא כבר תדאג להחזירו לדרך הבגידה. שום אלוהים לא יעמוד
בדרכה אל אהובה.
כאשר זכרותו של המלך תפחה למימדים גדולים יותר בתוכה, הרגישה
אינטואיטיבית שהוא הולך לפלוט לתוכה את זרעו הטמא. גופו החל
לרעוד ובתנועות מהירות וחזקות והוא סיים את עינוגו בגניחה עזה
בהטיחו את המלכה הלוך ושוב אל מסעד המיטה. אז דחף את ראשה אל
בין רגליו ופקד עליה ללקק את שאריות הזרע, כדי לוודא שלא
תתבזבז ולו טיפה אחת ממלכותו הנוזלית.
נשמת המלכה ניתקה את עצמה מעליה, היא הסיטה את שיערה הארוך מעל
פניה החלה בלשון מהוססת ללקק את השאריות בתנועות מכאניות,
כאילו זאת לא היא שם, עברה על איברו הרפוי, אשכיו הגדולים,
שיפולי כרסו השעירה. אבל נשמתה ריחפה לאי-שם, לאיים הנידחים
שבהם אהובה מנחיל את אהבת האל לשבטים המקומיים.
אוי כמה שהיא כמהה לאהבה זו שלו. העדינה, השקטה, המהוססת, אהבה
שהיא שלטה בה ולא הוא. הוא היה כחומר ביד היוצר, היא האומן
והוא היצירה שלה.
המלך אחר שהגיע לסיפוק יצרו, ניתק עצמו מעל פניה, ירד מהמיטה
בצעד כבד. משך בגדיו עליו, נעל מגפיו השחורים המפורזלים, משך
את שריון המתכת הבוהק ויצא ללא אומר ברעש מחריש אוזניים של
ברזל בברזל. כאילו כרכרה דורדרה במורד הרחוב.
...מגף שחור דרך על קו המים שנשקו בעדינות לחול החם והזהוב
שהיה פרוס עד אין סוף. צמחיה ירוקה עמדה כחומה חוצצת בין אי
הוודאות של סודות האי לבין המרחבים הפתוחים הכחולים של הים,
שהיו לחלק ממלכת צי הוד מלכותו ומלכותה, אשר שייט בגאווה עם
תרנים זקוקים ומפרשים נפוחים ברוח כבירה.
הכומר נשם במלא ריאותיו את האוויר הצח של הארץ החדשה, כולו
התמלא חדוות המרה, כבר שש להתחיל בעבודת אהבת האל. אלא שכרגע
לא בדיוק עמדו לפניו נושאי מסעו והתחננו לדברי ישוע המשיח.
למעשה מלבד חיילי ומלחי הצי, לא היו פאגנים חסרי בינה והבנה
כלל בסביבה.
אף אחד לא רץ אליו כדי להיגאל ולבוא בברית הנצרות.
אחרי כמעט שנה של נדודים, שבהם היה מוודא את צוותי הספינות
בנמלים ובים, לא התעסק הכומר בדבר מיוחד במינו מלבד בטלה על
הסיפון ומעקב אחרי חיי המלחים.
בדמיונו ראה עצמו מגלה שבט נידח, ממיר אותם בכוח האהבה לנצרות,
מכפר על חטאיו וחוזר עטור תהילה לעיר הבירה ומתקבל בכבוד רב
ע"י הממסד הדתי והאזרחי. אולי גם נשלח לרומא, לותיקן לפגוש את
הכס הקדוש. וכמובן מוכיח למלכה המפתה עד כמה הוא חזק, למרות
המעידה הקטנה שעשה יחד איתה, שהיא תשמר כסוד קטן ביניהם.
רק המחשבה על כך התפיחה את חזית מכנסיו וחמימות פשטה בשיפולי
ביטנו. מחשבות על גוף המלכה הציפו את זיכרונו, אלא שבתנועת
נפנוף מהירה כאילו ולהסיר את המחשבות הזימה וניקה עצמו מהן.
הוא הרגיש כאילו עיני המלכה חופרות בבשרו, בעורפו במוחו, כאילו
רוחה הייתה איתו בזה הרגע, צועדת לידו על החול הצח. הרוח
הקלילה כאילו נשמה על עורפו. הוא הביט סביב בחשדנות וסקרנות.
אך לא היו אלא עיני המלכה ששזפו את עורו הלבן שלא נחשף לשמש,
גם בהיותו על הסיפון, דאג להתעטף היטב מקרני השמש. רק אפו
האדים, היו אלה עיניים חקרניות, סקרניות וחוששות באותה מידה.
המחזה לא היה חדש לעיניים אלו, הן כבר ראו לא מעט ספינות מפרש
באות לאי וזרים מוזרים עם שפות לא ברורות ומובנות נשמעות על
החוף, עם בגדים משונים על גופם. כלי נשק אימתניים ואכזריות
בעיניהם.
ושוב יתחיל מחזור נוסף של "המרה". מעניין מי יהיה הפעם
הקורבן?
העיניים המשיכו לבלוש אחרי תנועת האנשים שבאו מהים עם הספינות
הגדולות. לא היה להם סיכוי לגלות את הנוכחות שלהם בסבך ירוק
העד. הם נבלעו בטבע כאחד מפלאי הבריאה.
הם היו כה גמלוניים בשריונם הכבד, כובעי הפלדה עטורי הנוצה,
מגפיהם הגבוהים. החן היה הלאה מהם. הם נראו כמו מכונות מוזרות
שעשו דרכן על החול הרך, שניסה כביכול להטביע אותם בתוכו.
תנועתם הייתה איטית ומצחיקה.
די קל היה לזהות את המנהיגים של הזרים, הם היו הכי צבעוניים
בבגדיהם, הכי מסודרים ורק צעקו משפטים שבעקבותיהם האחרים היו
עושים משהו איך שהוא.
רק דמות אחת נראתה מעט מרוחקת, לבושה בשחור, ללא שריון ונשק
כלשהו, הלבוש שלה היה הרבה יותר נוח, קליל ותנועותיה היו הרבה
יותר גמישות.
פניה של הדמות היו עטורות שיער על השפה ועל הסנטר, עיניה היו
מלאות הבעת חוכמה ואינטיליגנציה. פניה שידרו תום ובאותה מידה
נחישות. הדמות שידרה מיניות. היא נעה לבד ולא בקבוצה, היא
הייתה המטרה המועדפת לעיניים ואת הדמות הזו בחרו העיניים, בה
הם יתמקדו ויתחילו ב"המרה".
העיניים החלו להתקרב יותר ויותר לקו הצמחייה האחרון, בעושן רעש
מכוון ותנועות חדות כדי למשוך את תשומת ליבה של הדמות עטוית
השחורים.
הדמות השחורה הבחינה בתנועה והחלה להתקרב בצעדים מהירים לכיוון
הרעש ולעקוב אחרי המקור. לאט, לאט הדמות השחורה ניתקה עצמה
הרחק מהקבוצות של החיילים והמלחים וללא שים לב מצאה עצמה
מרוחקת וכמעט בודדה ליד הצמחייה הירוקה. הקבוצה העיקרית הייתה
עסוקה באחיזת ראש הגשר למפקד המשלחת, רב החובל. דעתם של
החיילים והמלחים לא הייתה נתונה לכומר המוזר, שרצה לגאול את
האנושות מהבורות ולהביאה להילת אורו של ישוע המשיח ולעצמו
תהילת עולם, מעמד וממון.
ברגע שצעדו הראשון חדר מבעד לחומת הסבך הירוק, זרועות חזקות
וזריזות משכו אותו פנימה לצל והמחשך של הג'ונגל, פיו נבלם בכף
יד חזקה במהירות, כך שלצעוק לעזרה הוא לא יכול. עיניו כוסו בשק
כלשהו ורק ריח ניחוח נעים ולא ברור אפף את נחיריו.
הוא היה כה מבוהל שלא קלט כלל שהועמס על כתפיים חסונות ונישא
כשק תפוחי אדמה לתוך עומק ירוק העד. גופו היטלטל וביטנו נמעכה
רק אחרי זמן של הטלטלות התחילו צלעותיו לכאוב, חלק מגפיו
נרדמו. נשימתו הייתה כבדה בתוך השק. החום שבהם היה נתון ראשו
הביא למצב של כמעט עילפון.
חבטה בצלעותיו רמזה לו שהוא הגיע לקרקע מוצקה, ריח של טחב
ולחות עמד באוויר, צלילי מים זורמים נשמעו קרוב, אולי פלג נחל?
חשב הכומר.
ידיים רבות התחילו למשוך את כסותו מעליו, אבל שק העור עדיין
נשאר קשור לצווארו. כך שהוא לא ראה דבר, אבל שמע, הריח והרגיש.
הוא הרגיש איך נעליו נחלצו, חולצתו נקרעה, מכנסיו הופשלו,
אוויר קריר פרץ אל בין מבושיו, ישבנו הרגיש את הסלע הקריר
שעליו הושכב.
הוא היה כה מבוהל, הדבר היחיד שהטריד אותו בשלב זה, הוא מראהו
של איברו שהתכווץ לכדי גודל מזערי, בין רגליו, הוא היה בטוח
שלא רואים אותו כלל. כאילו גבריותו נשללה ממנו. הוא כל כך רצה
שאיברו יהיה מתוח, ויראה בגאווה או לפחות מדלדל בענקיות
מאיימת, חשב שכך שהוא ישדר גבריות קשוחה ולא ילדותיות פגיעה.
הוא הרגיש איך ידיו ורגליו נקשרות וחבלים או מיתרים מותחים
אותן לארבע כנפי תבל. הרוח חדרה לפי טבעתו, הוא הרגיש שהוא
פרוץ וחשוף מול כל העולם, פגיעותו וחוסר האונים של מצבו הביאו
רגשות בושה והיא מילאה את ליבו יותר מהפחד מהלא נודע.
ואז הוא נעזב. דממה שררה סביבו, לפחות כך חשב תחילה, אלא
שבהתרגלו למצב החל לשמוע
שוב זרימת פלג מים.
הוא לא ראה אבל, שמע, הריח, הרגיש וטעם. ארבעת החושים הנותרים
כאילו התחדדו על חשבון חוש הראיה שנעלם.
הכומר לא יכול היה למדוד את הזמן שעבר, בשוכבו עירום ופרוש
לעיניים זרות.
לאחר זמן מה הרגיש נשימות לידו, ושפתיו קיבלו מנת מים ללגימה
מתחת לברדס.
אחריהם בא טעם של פירות לא מוכרים לפיו, הם היו כה טעימים שהוא
משך צווארו שוב ושוב כדי לקבל עוד ועוד, הרגשה של "ציפה" אפפה
אותו. האם הפירות שיכרו אותו? האם הוא מבושם עכשיו?
הרגשה של קלילות פשטה באיבריו. מצא עצמו מחייך ועל שום מה?
AVE MARIA שר לעצמו.
לפתע קפא כולו. כאילו צינה פשטה באיברו. לחות ומגע בשר בא
מעליו. אשכיו הרגישו תנועה.
ההכרה באה אליו לאט, אבל הוא הכומר, שליח אלוהים חיים על פני
האדמה, נציגו של ישוע, הוא הכומר שחטא את החטא הקדמון של תאוות
בשרים, לא שיער לעצמו שאת זה ניתן לבצע גם.
שניתן להכניס את איברו לפה? איזה חילול קודש זה? הוא חשב
לעצמו, איזה עם מסוגל לפריצות כזו? הוא לא זכר שאי פעם שמע או
למד על תופעה כזו.
הוא הרגיש שיניים על בשרו, לשון על איברו, אצבעות על אשכיו, רק
המחשבה הזאת גרמה לאיברו להתקשח במהירות ומיד לפלוט את תוכנו
באותה מהירות מסחררת, אבל הפלא ופלא, איברו למרות הפליטה המשיך
להיות זקור.
לשונות מספר החלו ללקק את גופו, למצוץ את נוזליו. הוא הרגיש
איך הוא שוב מתעורר לחיים.
ואז כאשר שוב הזדקר, הרגיש איך איבר נשי מחליק עליו, מכניסו
באיטיות לעומק נשיותו.
אגנו החל לנוע בקצב האישה ש"רכבה" עליו. צלילי החדירה בתוך
הפות בתוספת החיכוך בנוזלי האישה יצרו קול של בעבוע, של העצמת
התשוקה, אפילו שם לא היה לו לגוון הצליל הזה. אבל זה היה
הצליל המוכר שהכיר כאשר חדר לתוך מלכתו. ואז הוא הרגיש שהאישה
יורדת ושוב נכנסת ומתיישבת, אלא שהפעם משקלה היה רב יותר ואח"כ
שוב אישה ומשקלה היה קטן יותר...ידיים נסתרות שיחקו בזכרותו
המזדקרת. אצבעות קטנות תיעלו אותו להיכן שרצו.
וכל הזמן יבבות חרישיות נשמעו סביבו, גניחות. נשימות קצרות,
מהירות. כמו תפילה שמע ברקע את הקולות. אך השפה לא הייתה ברורה
לו, הוא לא הכיר את השפה הזו. היא לא דמתה למשפחת השפות שנולדו
מהלטינית, לא ספרדית, לא איטלקית, לא צרפתית ואפילו לא אנגלית
{"א,ה שחורה אני ונאוה, בנות ירושלם; כאהלי קדר, כיריעות שלמה.
א,ו אל-תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש; בני אמי נחרו-בי,
שמני נטרה את-הכרמים--כרמי שלי, לא נטרתי. א,ז הגידה לי,
שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים; שלמה אהיה כעטיה,
על עדרי חבריך. א,ח אם-לא תדעי לך, היפה בנשים; צאי-לך בעקבי
הצאן, ורעי את-גדיתיך, על, משכנות הרעים. {פ}" (שיר השירים
פרק א')}
הכומר הרגיש שהוא נאנס, אבל איך זה קורה לו, הוא הרי גבר?
גברים לא אמורים להיאנס!
הרי איברו היה זקור? הרי הוא נהנה? סובל? הוא היה מבולבל. האם
אלוהיו וישוע המשיח יודעים את אשר הוא עובר?
האם יסלח לו?
האם הוא עכשיו נענש על מעשיו וחטאיו?
ישבנו התכווץ, שרירי ירכיו השתרגו ואנחת גמירתו הציפה את חלל
המקום הלא ידוע, ההד שחזר משם נתן לו להבין שאולי הוא באיזו
מערה. הוא לא הרגיש רוח על פניו, לכן הניח כנראה שהוא במקום
סגור. נשימותיו המהירות יצרו דו-תחמוצת הפחמן בברדס ונשימתו
הייתה קשה לו.
כן, אני במערה, בטוח במערה חשב לעצמו.
כאילו מחשבותיו נקראו והברדס ירד מראשו ועיניו מיד כוסו בבד
אטום.
פניו הרגישו ליטוף של מגע לא מובן, מגע נוזלי, חמים, עם ריח
מוזר לא מוכר, מגע של עור, בשר רך ושיער. נאקות חרישיות בקעו
מעליו, חבטות על פניו, אפו, שפתיו. הוא התחיל לזעוק.
לאאאאאאאאאאאאאא
לאאאאאאאאאאאאא
לאאאאאאאאאאאא
לא יכול להיות שזה זה!!!??? האם האשמדאי עצמו בא למצוץ את
דמו?
לא יכול להיות שאני שותה את נוזלי התועבה של האישה, הוא החל
לטלטל את פניו, ימינה ושמאלה, לירוק מפיו את השערות שנשרו
לתוכו. לנסות לירוק את נוזלי הנשיות. הוא הרגיש שהוא נחנק.
השטן מעמידו במבחן והוא חייב לא להיכנע. הוא החל למלמל מילות
תפילה לחיזוק נפשו.
שפתיים בשרניות נצמדו לפיו, לשון חלקלקה חדרה לתוכו, הוא ניסה
להתנגד, אבל איבריו הקשורים רק הכאיבו לו בניסיונות המאבק.
הלשון עברה על שיניו, חדרה לגרונו, שיחקה בלשונו.
כל גופו התחיל להתכסות בליקוקים, נשיקות, נשיכות, צביטות.
האם אני בדרכי לגהנום? חשב הכומר. האם זה העונש על חטאי? האם
העונש הוא השתקפות של החטא?
הוא הרגיש איך מתירים את רגליו וידיים חזקות וזריזות הפכוהו על
ביטנו, ידיו הוצלבו מלפניו ושוב רגליו נקשרו. אחוריו הרגישו
ליטופים אצבעות שמנסות לחדור לשם. רגליו החלו לרעוד. כוחו החל
לעזוב אותו. הוא עמד להיכנע כולו לחטא. הוא לא יכול לעמוד בזה
יותר.
זעקתו האיומה פילחה את חלל המערה, הדבר האחרון שהוא ציפה לו
זאת חדירה מאחור.
זה העלה מתת הכרתו את האינוס שעבר במסדר פרחי הכמורה, ע"י
הכומר-הפרופסור למקצועות גירוש השטן. הוא התבקש לשתוק ולא לדבר
עם זה עם אף אחד, יען כי זה טקס סודי, כך לדברי הפרופסור
התיאלוג. והוא, ילד קטן ומפוחד, שכח מזה עד לרגע זה. שבו שוב
הוא הוחדר מאחור.
הוא חש איך התבונה עוזבת אותו, הטירוף החל לחדור לתודעתו, הוא
החל להיאבק בפלישתו, אך זה היה חסר תועלת, הטירוף כבש כל חלקה
שבנפשו.
הוא התחיל ליהנות!
הוא זעק וגנח, הוא התפתל ונאנק, שרט ויבב, הוא עבר את גבול
הההתנגדות למה שקורה לו.
ואז ואז ואז... הוא שמע מלמולים בשפה הלא מובנת הזאת, אלא
שלפעמים, איזו הרגשת דז'ה וו חדרה אליו, אולי הוא כן מכיר את
השפה? אולי הוא כן שמע אותה היכן שהוא לפני שנים?
{ב,טו אחזו-לנו, שעלים--שעלים קטנים, מחבלים כרמים; וכרמינו,
סמדר. ב,טז דודי לי ואני לו, הרעה בשושנים. ב,יז עד שיפוח
היום, ונסו הצללים: סב דמה-לך דודי לצבי, או לעפר
האילים--על-הרי בתר. {ס} (שיר השירים פרק ב')}
הותרו לפתע כל החבלים, הוא הרגיש שגפיו חופשיים, הוא קפא על
ביטנו. לאט, לאט החל להזיז את ידיו לעבר פניו והסיר את המטפחת
שכיסתה את עיניו...
הוא בחן את גופו, ידיו היו שרוטות, ביטנו משופשפת, ברכיו
מדממות, הוא הביט לפנים וחזיתו.
הדבר הראשון שראה אלו שדיים שחומים עם פטמות קהות מול עיניו
ואז העילפון בא עליו, לפני שאיבד את הכרתו ראה את סמל העבריים
תלוי בין השדיים המפוארים, אותו סמל שכנסייתו רדפה עד חורמה עד
מוות, הרי הוא היה מפעילי ה"אוטו דה פה". "אין ספק", הייתה
מחשבתו האחרונה לפני התרדמת, "זה עונשי על כל חטאי, לא רק
המלכה, אלא כל מעשיי במסגרת האינקוויזיציה".
האם אלוהים הוא יהודי?
עלטה שחורה חדרה למוחו, הוא התעלף...
הכומר המטורף, עמד בוהה במלכתו, היא לא האמינה שזה האדם שעזב
אותה לפני שנתיים.
אכן, כן, דווח לה על האירוע המוזר שחוותה המשלחת, הקפיטן אישית
דיווח לה מה אירע. בהתנצלו מעומק ליבו ובנסותו לגולל את
האחריות ממנו והלאה למצב הכומר.
ואילו הכומר, הודח מכל תפקידיו, מכל דרגותיו, מכל סמכויותיו.
הוא היה כשבר כלי. כחפץ מיותר ומפריע שיש להסתירו מעיני כל.
וכחפץ לא נחוץ לאף אחד. המלכה בקשה מהוותיקן וממלכה, חמלה על
המסכן, היא בקשה להפכו למשרתה, שכנעה את המלך, שהמסכן זקוק
לעזרה וזה "מעשה נוצרי טוב" לעזור ל"משוגע"
אבל אף אחד הרי לא ידע את הסיבה האמיתית לבקשתה.
...ספר לי מה "הם" עשו לך? לחשה המלכה בין שפתיה החושניות,
גופה העירום התפתל לקראתו בחושניות נשית. עיניה קדחו בעיניו,
בשרו התמלא חידודין, חידודין לקראת המלכה.
ספר לי איך ליקקו לך?
ספר לי איך מצצו לך?
ספר לי איך חדרו אלייך?
ספר לי הכל, אהובי שלי, יקירי, ספר.
חדור אלי מאחור שלא כדרך ישוע הנוצרי, אלא כדרכם של ה"הם".
והכומר שש למלא את מבוקשה של מלכתו, הוא סיפר, הוא הראה, הוא
עשה.
הוא סבל והוא נהנה.
גופה הלבן של המלכה המשיך להיזרק הלוך ושוב, בכל חדירתו
האלימה, שדיה הגדולים נזרקו ללא רחם לכיוונים מנוגדים. כל
חדירת איבר הכומר בתוכה עינגה כאש הגהנום, היא חרקה שיניה
והידקה שפתיה עד זוב דם. היא ידעה שרק אהבתה לכומר המוודא שלה
תחזיק אותה בחיים כנגד חוסר אהבתו של מלכה השולט.
אצבעותיה מצאו במכוון את "שיר השירים" מהברית הישנה, של
העבריים, של העם קשה העורף הזה, שלא בא באוהל הנצרות...
{" ג,א על-משכבי, בלילות, בקשתי, את שאהבה נפשי; בקשתיו, ולא
מצאתיו. ג,ב אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחבות--אבקשה,
את שאהבה נפשי; בקשתיו, ולא מצאתיו. ג,ג מצאוני, השמרים,
הסבבים, בעיר: את שאהבה נפשי, ראיתם. ג,ד כמעט, שעברתי מהם,
עד שמצאתי, את שאהבה נפשי; אחזתיו, ולא ארפנו--עד-שהביאתיו
אל-בית אמי, ואל-חדר הורתי. ג,ה השבעתי אתכם בנות ירושלם,
בצבאות, או, באילות השדה: אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה, עד
שתחפץ. {ס}" (שיר השירים פרק ג')}
זיין אותי חזק, יהודי שלי, תכניס לי עד הרחם, גרגרה המלכה.
תראה לי מה היא אהבה.
והכומר דחף ודחק עצמו לתוכה, במושכו את שיערה לאחור, בהצליפו
על ישבנה בשרשרת המגן דוד.
והכומר באחזו באגרופו במגן הדוד עד כדי כאב, הכניס עצמו בתאווה
במלמלו ללא הרף:
{ד,א הנך יפה רעיתי, הנך יפה--עיניך יונים, מבעד לצמתך; שערך
כעדר העזים, שגלשו מהר גלעד. ד,ב שניך כעדר הקצובות, שעלו
מן-הרחצה: שכלם, מתאימות, ושכלה, אין בהם. ד,ג כחוט השני
שפתותיך, ומדברך נאוה; כפלח הרמון רקתך, מבעד לצמתך. ד,ד
כמגדל דויד צוארך, בנוי לתלפיות; אלף המגן תלוי עליו, כל שלטי
הגברים. ד,ה שני שדיך כשני עפרים, תאומי צביה, הרועים,
בשושנים. ד,ו עד שיפוח היום, ונסו הצללים--אלך לי אל-הר המור,
ואל-גבעת הלבונה. ד,ז כלך יפה רעיתי, ומום אין בך. {ס} (שיר
השירים פרק ד')}
"כן, כן, כן" זעקה המלכה "מי היהודי שלי? מי היהודי הזיין
שלי?"
"אני היהודי שלך," לחש לה הכומר המטורף " אני הזיין שלך."
"ואני נשרף באש הגהנום כל יום איתך. ארורה את."
"גם אני, גם אני, נשרפת," לחשה המלכה בהרגישה את זרמתו ממלאת
אותה בחמימות.
"אני היהודייה שלך לנצח, פאדרה יהודי שלי."
המלך הביט מבעד לחור בקיר, דרך התמונה, במלכתו ובכומר, הסיט
מבטו ואמר לאישה העירומה שלידו:
"לפחות עכשיו אני רגוע, היא הפסיקה להזדיין עם חצי החצר..."
"מי היהודי שלך?" שאל את המאהבת שלו.
"אתה, אתה" חייכה האישה. בפתחה רחב את רגליה לקראתו.
"זיין אותי עד הרחם, מלכי היהודי שלי" והיא משכה את המלך אליה
בחוזקה בהצמידה עצמה לגופו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.