זה התחיל כיום מן כל הימים...
אני שונא לקום בבוקר...
הפלאפון מצפצף חזק במנגינה קולנית ומרגיזה, ואני חייב לקום עד
לקצה השני של החדר כדי לכבות אותו. רק ככה אני מתעורר.
אמא כבר בשלבים האחרונים של ההכנות ליציאה לעבודה
"את לוקחת אותי לבי"ס?"
"לא היום, אני לא יכולה" היא אומרת בטון של נפנוף.
"אה, טוב. גם ככה אני מתחיל היום בעשר" שיקרתי, למרות שזה לא
מעניין אותה בכל מקרה.
היא לא לקחה אותי אף פעם לבי"ס מאז שאבא עזב, פתאום כבר נגמר
לה הזמן בשבילי, בשביל כלום.
זהו, היא יצאה, אני לבד.
כבר שבוע לא ראיתי אף אחד. אני לא הולך לבי"ס, יותר מדי משעמם
שם. והרי אם אני לא בבי"ס אף אחד לא זוכר שאני קיים. הלכתי
לשתות משהו, המקרר תמיד מלא. בכלל, הבית שלי לא מתאים לי. אם
היו מנסים לנחש מי חי בבית הזה בחיים לא היו חושבים על "יצור"
כמוני. אבל אתם יודעים זה קורה במשפחות הכי טובות. אז זהו,
אכלתי קצת, ניגנתי קצת, נמאס לי מהמקום הזה.
הלכתי לידידה שלי, קאתי... בחורה מגניבה. עיניים ירוקות, תמיד
נראית שמחה גם כשהיא לא,
לא כמו כל הצבועות שכל הזמן מחפשות את תשומת הלב.
אנחנו מדברים על הכל.
היא גרה אצל דוד שלה. ברחה לפני חצי שנה מהבית של ההורים שלה
והם החליטו שאם הם ייתנו לה קצת להרגע אז היא תחזור לבד. שנינו
יודעים שהיא לא תחזור.
"מה קורה אחי?"
"שאלה רטורית, אבל עכשיו הרבה יותר טוב"
"מגניב", היא ידעה שאני הולך לומר את זה, היה לה חיוך מוזר על
הפנים.
"קרה משהו?", שאלתי למרות שידעתי מה הולכת להיות התשובה.
"כן... הזבל מרחוב 19 הביא לי חומר של ילדים קטנים"
...הלוואי והיא הייתה מפסיקה עם השטויות האלה.
עישנו קצת, לא רציני, אני אף פעם לא ממש התמכרתי.
בשבוע האחרון זאת השגרה שלי. קם בבוקר, הולך לקאתי אם משעמם
וזה בסך הכל מעביר ת'זמן.

גמרתי, היא גם נהנתה, אני בטוח.
למרות שכל הקטע הזה רק כי שנינו צריכים את הורדת המתח הזאת
אנחנו עדיין יודעים שיש שם משהו, אנחנו מרגישים את זה אחד אצל
השני.

כשקמתי בבוקר הרגשתי שהיום משהו יהיה שונה. אז זאת לא הייתה
קאתי שהייתה שונה, לפחות זה. יצאנו לעשות סיבוב. השעה כבר
הייתה 5 אחה"צ. הזמן טס.
כולם כבר בבית, נגמר ביה"ס. יש רוח חזקה, השיער של קאתי
מתעופף, אני אוהב שהשיער שלה פזור, בלי ג'ל וכל מיני שטויות
שהיא הייתה שמה פעם.

"וואי שמעת את זה???" קאתי צרחה ואני ממש נבהלתי.
"כן, מה זה?", היינו מתחת לבית שלי והרעש הגיע מאחוריו...
"יאו מגניב, לא יודעת, בוא נלך לבדוק"
"אוקיי"
רצנו מסביב לבניין ופתאום נעצרנו, היה שקט.
לא יכולנו לזוז או להוציא מילה, כל העולם היה על 'פריז'
עכשיו.
קאתי חיבקה אותי במין פחד, היא ציפתה שאני יעשה משהו ולא
הצלחתי לזוז.
שני אנשים היו שם... אחד עומד... אחד שוכב על הרצפה... מת.
היה מלא דם...
ואז הוא הסתובב... קאתי צעקה... "גולן!!!"
"מה אתה עושה???"
"קאתי... אההה... הייתי חייב... הוא לא הפסיק להסתלבט עליי"
"מה אתה חושב שאתה עושה משוגע? תעיף את האקדח הזה מהיד שלך!"
הוא היה נראה ממש מפוחד, קאתי בכתה וצרחה בכל הכוח.
"אתם לא הייתם צריכים לראות את כל זה" הוא התחיל להראות לי
מפחיד.
"אתה משוגע!!! מה עשית? מה עשית?" קאתי צורחת.
"תשתקי כבר! אסור שאף אחד יידע על זה!"
"אנחנו לא נספר" המילים הראשונות שהוצאתי מהפה.
"כן, בטח! אני אצטרך לירות גם בכם" עכשיו כבר הבנו שהבן אדם
פסיכופת, אבל זה היה מאוחר מדי! הוא ירה פעמיים.
הדבר האחרון שאני זוכר זה את הסירנות.

התעוררתי בבית החולים, הרגשתי ששום דבר לא יהיה אותו דבר
מעכשיו.
אמא שלי ישנה על כסא לידי, מכוסה בחולצה ארוכה שמישהו השאיר
עליה.
"אמא?", היא התעוררה.
היא התחילה לבכות מהתרגשות, אבל הבחנתי בעצבות בקול שלה.
"איפה קאתי?!"
"..."
"איפה קאתי?"
"הם אמרו שהם ניסו הכל... הפגיעה היתה קטלנית מדי..."

ככה נגמר היום האחרון בחיים שלי.
אני לא מחשיב את כל מה שקרה אח"כ... כשאתה לא יכול להזיז שום
דבר חוץ מהראש שלך אתה מתייאש מהר.
איזה מזל יש לקאתי!