ירדתי מהמטוס, דמעות גלשו מעיני, איזו טיסה זוועתית. כל הדרך
רק קיוויתי להגיע מהר, להיות שם כבר, לא משנה כמה קשה זה
יהיה.
"גברת? את בסדר?" שאלה אחת הדיילות
"כן, כן..." הנהנתי בעוד הדמעות זולגות.
"את בטוחה?"
הסתכלתי שוב בעיתון שקיבלתי כשעלינו לטיסה, והצבעתי על התמונה
שלך שהתנוססה בעמוד הראשון בקרב עוד שלושה תמונות. הדיילת
הנהנה בהבנה ועברה לנוסע הבא.
יצאתי לאולם הנוסעים לאסוף את התיק שלי. הוא יצא מהר והודיתי
לאלוהים על כך. הרמתי אותו על גבי ויצאתי, חיפשתי את עדי
בעיני, מחיתי את הדמעות, לא רציתי שנפרוץ שתינו בבכי. פתאום
ראיתי אותה, נמוכה ושמנמונת כתמיד. רצה אלי, עיניה אדומות
ונפוחות, שמטתי את התיק והתחבקנו, בסוף שתינו פרצנו בבכי שוב.
"נעה, סופסוף את פה, הייתי כל כך לבד..." לחשה באוזני לבסוף.
"את בסדר? עדי, בואי, עוד שניה מעיפים אותנו מפה..." הרמתי את
התיק וירדנו במעבר.
"אימא, היא הייתה בתוכנית שראינו אתמול!" שמעתי קול מאחורי.
"אוי לא, בואי נעוף מפה! בואי עדי!" קראתי, אבל תוך דקה היינו
מוקפים באנשים שביקשו חתימות, עדי הייתה בהלם. "תנו לי לעבור,
אני לא נותנת חתימות היום..." ניסינו להיחלץ.
"בבקשה, לילד הקטן שלי..." ביקשה גברת אחת.
"אפשר חתימה?" משך ילד קטן חולצתי.
פרצתי שוב בבכי "בבקשה, תנו לנו לעבור..." מלמלתי מבעד
לדמעות. האנשים אל מולנו התפצלו בתמיהה, ונתנו לנו לעבור.
"תודה, תודה רבה..."  עדי ואני התחלנו לרוץ, נרגענו רק כשהיינו
ברכב, יושבות ומתנשפות.
"מה נשמע, עדי?" שאלתי.
"חיים..." היא השפילה מבטה. היו לה שקיות שחורות מתחת
לעיניים.
"את נראית עייפה נורא... מתי ישנת לאחרונה?"
"אני עייפה מאוד, כבר יומיים בערך לא ישנתי כמו שצריך..."
"תני לי לנהוג!"
"לא, את צריכה לנוח מהטיסה!"
"את צריכה לנוח רגע מהחיים! בטח לא היה לך בכלל זמן לחשוב על
מה שקרה, זה הכל היה נורא מהיר... עדי... בואי, תשני קצת עד
שנגיע לירושלים..."
עדי בהתה דרך החלון בגשם השוטף שירד.
"תפסיקי להיות כזו עקשנית!" קראתי, יצאתי מהרכב ועברתי לצידה,
פתחתי את הדלת,   "עברי לשם עכשיו!" קראתי. היא עברה למושב
השני, באי רצון. "תודה!" התיישבתי בכיסא הנהג והתנעתי את הרכב.
יצאנו ממתחם שדה התעופה ועלינו על הכביש המהיר, עדי נרדמה עוד
לפני שהגענו אליו. הדלקתי את הרדיו על גלגל"צ והפעלתי את
המגבים יותר מהר, לא ראיתי כלום. לא ידעתי מתי ההלוויה, אבל
קיוויתי שיהיה לי זמן לנוח לפניה.

"מה קרה לנו, ליאת? לאן הלכת פתאום?" ישבתי בדירה הקטנה של
עדי בפאתי ירושלים, עיר הקודש. "אני יודעת שזה הולך להיות קשה,
כל כך קשה. למה הלכת? דווקא כשאנחנו צריכים אותך כל כך..."
היומיים האחרונים היו סיוט מתמשך, ללא סוף, מהרגע בו שמעתי
שאחת מחברותי הטובות ביותר, נרצחת בפיגוע ירי ליד הישוב. היו
ברכב עוד שלושה אנשים כולם נרצחו, את נהגת, ליאתי, ונרצחת
ראשונה כך לא היה לאף אחד סיכוי. השעה הייתה עשר, עדי התעוררה
לפני עשר דקות, והיא הלכה להתלבש היינו צריכות להגיע להלוויה
ב12- וחצי, בישוב. אני חייבת ללכת. לבשתי סוודר ונסענו הביתה.
נסענו מירושלים לישוב, תוך שעה היינו שם. כל הדרך הדמעות זלגו
מעיניי, הגענו לכביש העולה לישוב, הכביש המוכר לי כל כך, נסעתי
במהירות מפחדת לחשוב. הגעתי לשער ונופפתי לחייל לשלום. פתחתי
את החלון וחייכתי,
"מה שלומך?"
הוא הנהן "להלוויה?" שאל, הנהנתי באיטיות, הוא לחץ על הכפתור
הפותח את השער "תודה..." הסתכלתי סביב על המטע של אבא שלי,
פרוע כבר, והגדר, רק מסביב לחלק הזה של הישוב. כל כך הרבה זמן
לא הייתי פה. נסעתי בכביש, סבבתי סביב הכיכר או כמו שקראנו לה
אז בצחוק 'הסובה', כל החברות שלי באולפנא היו צוחקות עלי
כשאמרתי 'סובה'. היו כמה פעמים שישבנו שם שרים או צוחקים, וזה
היה מבדר, כי כל מי שנכנס לישוב רואה אותנו, אותנו-זה הצחיק,
אז. היום זה כבר לא מצחיק, לא כשאת לא כאן כדי לצחוק אתנו.
החניתי את הרכב ליד הבית של עדי, ירדנו מהרכב "נתראה עוד
מעט..." מלמלה, מוחה דמעות.
"כן, עוד מעט..." הושטתי לה את המפתחות. עליתי בכביש שרגלינו
יצרו בו שבילים, עברתי ליד המדשאות המוריקות מהגשם של אתמול
שרגלינו חרשו בהן תלמים, עברתי ליד הבתים שידינו נקשו על
דלתותיהם כל כך הרבה פעמים, הספסלים ששיקענו בהן את צורת
ישיבתנו. וחשבתי עליך שרגליך לא ילכו על הכבישים האלה, וגם לא
על המדשאות, ועיניך לא ינוחו על הבתים האלו, והספסלים לא ישקעו
תחת גופך, וקול צחוקך כבר לא יינשא באוויר הצלול. עברתי ליד
ביתך, היו שם אורות והרבה אנשים, אלך לביתך אחר כך. השלמתי את
חצי הסיבוב, מהבית שלך לשלי, ועצרתי לידו. חיכיתי כמה דקות כדי
להצליח להפסיק לבכות, ונעמדתי על המדרגה התחתונה. שתים עשרה
המדרגות שמובילות לבית שלי, כל כך הרבה שנים שעליתי בהן ועכשיו
פחדתי לעלות. עליתי בסוף. הלכתי בשביל המוביל לדלת. זיג,
החתולה, נעמדה על המעקה ליד הדלת והתלטפה בזרועי. פתחתי את
הדלת החיצונית, שחרקה כמו תמיד. ופתחתי את הדלת הראשית במפתח
שלי, מאז הפיגוע הראשון, אימא שלי נועלת את הדלת כל הזמן.
"יש פה מישהו?" קראתי "מישהו בבית?" אין תשובה. כנראה כולם
אצלך בבית. אין לי כוח ללכת עכשיו, אני אלך אחר כך. אימא שלך,
תרצה לדעת הכל, אין לי כוח עכשיו, מה שאני צריכה זה את אימא.
הוצאתי קורנפלקס וחלב ומזגתי לעצמי. ישבתי, אוכלת, מקשיבה
לגלגל"צ וקוראת עיתון, בול כמו פעם, רק היה חסר שהטלפון יצלצל
ותהיי על הקו, תשאלי אם אני רוצה שתבואי. אחרי רבע שעה נקטע
חוט מחשבותיי מהקולות הבאים מבחוץ שמעתי מפתח מסתובב בחור
המנעול.
"פתוח!" קראתי. הדלת נפתחה.
"מי פה?" שאלה אימא.
"זאת אני!" קמתי ממקומי, ורצתי אליה היא חיבקה אותי ופרצתי
שוב בבכי.

"אז מה שלומם? עוד לא הלכתי לבקר אותם..." שאלתי אותה,
נבוכה.
"הם יהיו בסדר... קשה להאמין... קשה מאוד..." מזגה אימי לעצמה
כוס תה.
"כן גם לנו..." עניתי, מתיישבת.
"זהו, מה שלום עדי?" שאלה אימי.
"בסדר, זה מאוד קשה, וקשה לחשוב שלא נראה אותה יותר, לא נתפס"
השפלתי מבטי וכוס המים בידי.
אימא התיישבה מולי "אז מה נשמע חוצמזה? איך הולך בניו-יורק?"
שאלה מעבירה יד על לחיי.
 "מסתדרת, אני מתגעגעת הביתה נורא! זה נורא קשה לפעמים, כל
הזמן חושבת על הפעם הבאה בה אני אחזור הביתה לבקר, מתי אני
אראה את כולם שוב! זה קשה מאוד. לפעמים אני יושבת שם ובא לי
לבכות..."
"אז אולי תחזרי? אנחנו גם מתגעגעים נורא, ובאמת שהיינו רוצים
שתחזרי, ותהיי קרובה הביתה..."
"לא אימא, חוץ מהגעגועים, טוב שם, יש שם אנשים מדהימים, באמת!
ואני נורא נהנית לעבוד שם, אבל הם פשוט לא אבא ואימא... וכל
פעם שאני שומעת חדשות על עוד מישהו מת, עוד משפחה שכולה, אני
רק רוצה לבכות... ולהיות פה... וכששמעתי על ליאת, בכלל... משהו
נשבר..."
אימא שלי חיבקה אותי, את יודעת איך זה, היא מסוגלת רגע אחד
להיות מדהימה ולתמוך והכל, ורגע אחר כך להיות רשעה. זה היה אחד
מהרגעים המדהימים. שהיא פה בשבילך, ויש לך הרגשה שהיא תמיד
תהיה, את מקווה.
"מתי ההלוויה?" מחיתי את דמעותיי.
"עוד חצי שעה, מאמי. את בסדר?" היא שאלה.
"כן, אני בסדר..." מלמלתי "אני אחיה..."
"את רעבה?" שאלה אותי.
"לא, אני חושבת שאני אצא להסתובב, לחשוב קצת..." עניתי
וקמתי.
"את תהיי בסדר, כן?" שאלה שוב.
לא!, חשבתי "כן!" אמרתי. אני זקוקה לך, שתעזרי לי לארגן את
המחשבות. היו כל כך הרבה אנשים לחשוב עליהם... היו את ההורים
שלך, היו את אחים שלך, שלושתם.  היה את יואב. כל כך הרבה
אנשים... כל כך הרבה דמעות הולכות להיות בלוויה הזו, ידעתי.
ירדתי במדרגות וחציתי את המדשאה מול ביתי, ירדתי בכביש רציתי
לחזור אל כל המקומות שלנו, כל המקומות בהם לא הייתי מאז ירדתי
לניו יורק. היו ימים, את בטח כבר יודעת, שישבתי על המיטה שלי,
דמעות בעיניים מדפדפת באלבומי התמונות שלי, התגעגעתי. אז עכשיו
אני יודעת שגם כשאני חוזרת לארץ את לא פה?! מה נעשה?  
למה הלכת ליאת? אני לא מבינה! למה? זה לא הזמן! לא הרגע! אז
מה אם החופש קרא לך מכל הדרכים? אנחנו זקוקים לך פה! מה עם
יואב? רק לפני חצי שנה הייתם כל כך מאושרים בחתונה. רק לפני
חצי שנה עמדתי בחתונה שלך, חיבקת אותי ואמרת לי שעכשיו הכל
מושלם, ושאת רוצה שאני אשאר, לא אחזור לארה"ב. אם הייתי יודעת
למה אמרת את זה, אם הייתי יודעת אזאת הסיבה בגללה אני אחזור
לכאן חצי שנה מאוחר יותר, הייתי נשארת! למה לא אמרת לי? הייתי
נשארת ומבלה כל שניה פנויה שלי אתך...
עצרתי לרגע ליד אחד השבילים הפחות מוכרים שבילינו בהם. הרהרתי
בך. וראיתי פתאום דמות מוכרת צועדת במעלה השביל, אני חושבת
שעברו שנים מאז ראיתי אותו לאחרונה. חשבתי עליו הרבה בשנה
שעברה שם לי בארה"ב. והנה הוא פתאום בגודל טבעי מולי.
הוא הרים מבטו, מהורהר. וראה אותי מביטה בו המומה מעט.
"הנה היא! הסלבריטי הפרטית שלנו!" אמר בחיוך.
"מאור..." חייכתי בעצב. "באת..."
"ברור, אין מצב שלא..." נעמד מולי, חסון וגברי, יותר חתיך ממה
שזכרתי זה העיר את הכאב הישן. "את באת!" אמר בעוקצנות.
"אתה עדיין מצחיק בדיוק כמו פעם..." חייכתי במרירות.
"נטייל?" שאל אחרי שתיקה מעיקה.
"נטייל..." הלכנו יחד. כשנעמד לצידי ראיתי כיפה מבצבצת על
ראשו, חייכתי חיוך קלוש. "אז חזרת... אחרי הכל... אני עזבתי
ואתה חזרת, אחרי מה שאמרת..." חייכתי אליו.
"חזרתי?" שאל בתמיהה.
החוותי על הכיפה. "זה..."
"אה, זה, כן. לא יכולתי להישאר רחוק, זה לא התאים לי..."
"זוכר מה שהיה פעם?" שאלתי בפרץ של רגע. "זוכר מה היה לנו?
זוכר מה היינו? איזה חברים טובים... זה הפסיק בגלל שעזבתם..."
"כן... אני זוכר..." הוא העיף בי מבט מזווית עינו לראות אם
אני זוכרת שאמרתי לו.
"זוכר? זוכר שאמרתי לך שאני אוהבת אותך?" חייכתי.
"זוכר..." מלמל.
"הייתי קטנה, אל תרגיש רע... הייתי גם די טיפשה, אם לומר
ת'אמת... הייתי אז די גאה בעצמי כולם אמרו לי שזו גבורה לעשות
מה שעשיתי... לבא אלייך ולומר לך, היום אני מבינה שזו הייתה
טיפשות, ושזה היה גם שעמום... אתה סולח לי?"
הוא חייך במבוכה. "אני לא חושב שזו הייתה טיפשות..." אמר בחשש
"אני חושב שהיית די גיבורה..."
"תודה, אבל אין צורך לעודד אותי, עברו יותר מדי שנים בשביל
זה..." חייכתי. שנינו המשכנו ללכת פנינו כבושות באספלט הישן.
"אז ככה... את סלבריטי..."
"ממש..." צחקתי. "סלבריטי נחשבת..." אמרתי בציניות.
הוא שתק רגע ואז דקה לפני שהגענו להמון המחכה לתהלוכת הלוויה
הוא אמר לי "אני גאה בך, ידעתי שתצליחי..."
הסתכלתי עליו, אבל הוא הסיט מבטו והתרחק בהמון לכיוון ידידיו
המחכים. זה היה הדבר הכי נחמד שהוא אמר לי אי פעם. היה לי כל
כך מוזר לעמוד שם ולראות את כל החבר'ה שלנו. כל האנשים אתם
גדלתי. אנשים שלא ראיתי שנים. ראיתי גם מתושבי הישוב, הוותיקים
והחדשים. כולם באו. היו שם גם נשים במכנסיים, המון. כמעט כל
הנשים היו עם מכנסיים, והבנות הצעירות יותר. בזמני כשאני גדלתי
במקום הזה הייתי הבת הראשונה שהעזה ללכת עם מכנסיים בפומבי.
והיום אני חוזרת אחרי 7 שנים, ואני רואה את כולם ככה.  
 התהלוכה התחילה לנוע. חיפשתי את יואב, הוא לא היה שם. רצתי
מהר לדירה שלכם. הדלת הייתה נעולה.
"יואב! תפתח לי! יואב! תפתח!" קראתי מנסה לדחוף את הדלת.
"יואב! בא!" נשמעו צעדים והדלת נפתחה בכבדות. "יואב! יואבי!"
קראתי.
הוא בהה בי לרגע, כאילו מנסה להיזכר מי אני. עיניו היו נפוחות
ואדומות, זיפים שחורים עיטרו את פניו שנראו רזים מהרגיל
"נעה..." לחש בכבדות. "נעי... מה את עושה פה?"
"יואבוש!" קראתי, הוא חיבק אותי. "יואב, מה קורה? למה אתה פה?
מה לא באת? ההלוויה עכשיו!"
"נעי... אני לא יכול... היא הלכה לי... ברחה לי בין
האצבעות... איך אני אחיה בלעדיה? נעי..." הוא פרץ בבכי.
"יואבוש! בא, ניכנס לבית..." גררתי אותו פנימה, בעודו מתייפח
על זרועי וסגרתי את הדלת. הושבתי אותו על הספה. הוא נפל בכבדות
על הספה, מליט פניו בידיו, הבאתי לו כוס מים מהמטבח, הבית היה
בלגן אחד גדול. "יואבי..." לחשתי וישבתי לידו בעודו לוגם מהמים
כמו ילד קטן.
"נעה, מה אני יעשה עכשיו? אני לבד... היא הלכה... איך היא
הלכה?" התייפח. "אני בקושי יודע להכין חביתה... היא עשתה הכל
בשבילי... כל כך אהבתי אותה... למה היא הלכה, נעי? למה?"
אני לא יודעת, יואב... אני באמת לא יודעת, גם אני רוצה
לדעת..." העברתי יד על שיערו הקצוץ. זכרתי את שיערו הארוך
המתולתל
שהכרחת אותו לקצוץ. "בא, אתה חייב לבא! זו הלוויה של אישתך..."

"אני יודע..." הוא קם מהספה והתמתח.
"תרחץ פנים ותחליף חולצה, ונזוז..." הוא הלך לשירותים, ולבש
חולצת טי ישנה שלו, את נהגת לשים אותה כשניקית, הוא סיפר לי
אחר כך.
"נזוז?" שאל, פניו הנוטפות מים מגולחות.
"בא, נלך, מחכים..." הושטתי לו יד, והוא אחז בה בנואשות,
יצאנו מהבית והלכנו לאט לכיוון בית העלמין.
"את זוכרת שהכרת לי אותה?" הוא משך באפו "את זוכרת שלא רציתי
בכלל לראות אותה, זה היה אחרי נירית, ולא רציתי אף אחת אחרת,
בטוח שלא קולנית כמוה... אני זוכר, אפילו לא ניסית לומר 'תכירו
ליאת-יואב' פשוט שמת אותי שם ואמרת שאת הולכת להביא בירה. ליאת
דאגה לכל השאר, הוקסמתי מיד. את התחלת לומר לי שאני מוצא חן
בעיניה, אני ראיתי שהיא בכלל לא הסתכלה עלי, ידעתי שאת מנסה
לגרום לי להרגיש טוב. אבל כשהכרנו יותר טוב, התאהבתי בה ממש,
והיא התאהבה בי... כל יום הודיתי לאלוהים שאת קיימת שהכרת לי
את ליאת, היא הייתה כזו מתנה משמיים... היא הייתה פרפר..."
"לכל פרפר נגמרות ה24- שעות שלו..." לחשתי לו.
כולם עמדו כבר בבית העלמין, אבא שלך הקריא משהו. היית כבר
בתוך הבור. יואב נראה כאילו הוא עומד להתנפל על הבור ולהוציא
אותך. אבא שלך ירד ומישהו ביקש מיואב לעלות לומר לך משהו. הוא
סירב בהתחלה, אבל אז הוא עלה לדוכן.
"ליאת..." מלמל, דמעות חונקות את גרונו. "אני אוהב אותך כל
כך..." הוא קפץ מהדוכן, ירד. הוא עמד לידי, מנע מעצמו לברוח,
טפחתי על שכמו. הרב הסתכל בי שאל אותי בעיניו אם אני רוצה לומר
משהו, הנהנתי באופן כמעט בלתי מורגש.
"אני כבר באה, טוב?" אמרתי לו. עליתי על הדוכן. "ליאתי, עבר
עלי יום קשה מאוד... אתמול בצהריים, לפי השעון פה, עוד הייתי
בארצות הברית, הייתי בניו יורק מתארגנת לאחד הראיונות החשובים
בחיים שלי. קיבלתי טלפון, הסוכן שלי אמר שמי שבצד השני של הקו
היסטרית ובקושי מדברת אנגלית. צחקתי והרמתי את השפוף ציפיתי
לשמוע את קולך, אבל זו לא היית את, זו הייתה עדי. היא בכתה.
ניסיתי להבין מה שהיא אמרה, ובסוף הבנתי. היא אמרה לי "ליאת
מתה לנו... היא מתה... למה היא מתה, נעי? למה?" הייתי בהלם,
בשוק אמיתי. לא ידעתי מה לעשות או מה לומר... רציתי רק לשבת
ולבכות כל החיים. נפרדתי מעדי והנחתי את השפוף. התיישבתי שם על
הספה בהלם. הסוכן שלי ניגש אלי לראות אם אני מוכנה לעלות
לראיון. כנראה שנראיתי באמת רע כי הוא מיד השכיב אותי וניסה
לדובב אותי, לשמוע אם אני בסדר. כשבסוף הסברתי לו מה קרה , הוא
מיד הלך לקבוע לי טיסה לצוהריים. הייתי כל כך המומה שפשוט
הודיתי לו והלכתי הביתה. ליאתי, לרגע לא הפסקתי לשאול את עצמי
למה הלכת, אני לא חושבת שיש כאן מישהו שלא שואל את השאלה הזו
עכשיו. כשהגעתי הבוקר לארץ קיבלתי את העיתון. תמונתך התנוססה
על העמוד הראשון. לקח זמן עד שהגעתי לכאן, ורק כאן, בישוב
הבנתי מה באמת קרה, הבנתי כמה תחסרי לנו, ואיזה חלק עצום בחיים
שלנו לקחת. אפילו כשהייתי רחוק מאות אלפי קילומטרים מפה דאגת
להתקשר אלי פעם ב... מה אני יעשה עכשיו כשהקשר היחיד שלי לארץ
הוא ההורים שלי, את סיפרתי לי מה קורה עם כל החבר'ה, מה שלומך,
ומה עם יואב, ומה קורה בארץ, אמרת לי הכל... השיחה שלך הייתה
הדבר שחיכיתי לו כל השבוע. הייתי מתקשרת אלייך, אבל כמעט אף
פעם לא הייתם בבית, תמיד הסתובבתם לכם בארץ, כל לילה במקום
אחר... ואני חושבת שעכשיו נהיה כולנו בודדים מאוד... אני חושבת
שרק המחשבה שאת כבר לא נושמת, שאת כבר לא הולכת, שאת כבר לא
צוחקת גורמת לי להרגיש בדידות שמעולם לא הרגשתי בחיים שלי! אבל
אני חושבת שמה שקרה הוא שפשוט החופש קרא לך מכל הכבישים... ולא
היית מסוגלת לסרב... שכחת כמה תחסרי לכולנו... אז רק שתדעי,
יפיפייה שלי, שאני מתגעגעת עד כלות, ושאני אף פעם לא אשכח
אותך..." שתי דמעות נשרו מעיני, ונחתו בכבדות על הדוכן. נשמעו
כמה משיכות אף בקהל. ירדתי מהדוכן רועדת. יואב כרע על הרצפה
מליט פניו בידיו. נוגע ביד רועדת בתכריכים. כרעתי לידו.