השאלות האלה גרמו לי לחשוב אחרת על המון דברים.
האמונה באלוהים מזמן אבדה לי, אי שם מתחת לערמות של ציניות,
לחומות של אמונה עצמית, שחזקה מהכל, אמונה שאני אדון לגורל
שלי, שאף אחד לא יחליט מתי יהיה לי רע ומתי טוב.
שרק שאני ארצה ממש ממש חזק, מכל הלב, והכי הרבה שניתן לרצות רק
אז יהיה לי טוב.
ושיהיו רגעים שאני אצטרך קצת רע בחיים, כדי להבין כמה טוב
לי.גם את הרע הזה אני אביא לעצמי.
ורע שאינו בשליטתי, אותו אני אדע לקחת בפרופורציה הנכונה, לדעת
להתמודד איתו, לדעת להבין אותו.
לדעת למצוא בכל הרוע שנקרה בדרכי את הכי טוב שיש.

לפעמים נדמה לי, כאילו אני חיה פה למטרה אחרת לגמרי, שונה מכל
מה שלמדתי אי פעם, כאילו אני כאן בעולם המסריח הזה, הקר הזה,
שתמיד מפנה לי את גבו, כדי שכאשר אני אמות, אני אדע לספר כמה
מסריח, כמה רע.. שם למטה.
כאילו שקיום שלי כאן הוא מעיין מבחן עצמי, ניסיון אלוהי חסר
תכלית לבדוק עד כמה אני חזקה.
ואני חזקה.
יותר ממה שחשבתי מסתבר.
נדמה כי כל רגע שמחליש אותי, בעצם מחזק אותי יותר.
נראה כאילו המשברים הקטנים האלה בחיים, אלה שכולנו עוברים
ומעדיפים לא להתקל בהם (ובצדק..) כאילו הם אלו שעושים אותי מי
שאני.
מיוחדת? לא נראה לי.
כמוני כמוך, נערה לכל דבר, צרותיי דומות לצרות של כולכם.
אבל ההבדל הוא אחד. הבדל קטן, אך הוא הופך אותי למי שאני.

גם אני אהבתי ופגעו בי. רמסו לי את הלב, שברו אותו לחלקים,
והמשכתי לאהוב.
גם אני בכיתי, עד שנדמה כי אזלו לי הדמעות, אבל המשכתי לבכות.
זה משחרר שתדעו לכם, מעין רגע של פורקן. ביני לבין עצמי, לבכות
עד שכבר אין כוח.
גם אני נפלתי. נפלתי חזק,עברתי המון דברים, שאדם רגיל לפעמים
נדמה לי שלא יוכל לשאת.

אבל אני מי שאני, כבר הסכמנו על זה לא?:)
ואני בניגוד לשאר, מעדיפה לחייך.
כן, אבסורד, אני יודעת.
שרע עצובים לא? שכואב בוכים, זה ברור.
אבל חיוך שווה עולם.
כשמי כן אני-אושר.
ואופטימיות זה אחד הדברים החזקים שמחזיקים את העולם,
התקווה שלא משנה מה קרה מה יקרה וכמה חרא, תמיד יהיה טוב. וזה
בטוח:)
שיפגעו בי, שיעליבו אותי, שיצחקו עליי, שישפילו אותי, שיאכזבו
אותי, כל זה מתגמד לעומת חיוך.
לכולם יש יכולת לבכות ולהתעצב, אבל לא כולם יכולים להרים את
עצמם מהרצפה, לנקות את האבק, ולומר מה שהיה היה, מעכשיו
והלאה-יהיה טוב.

זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן, די מוזר לחשוף את עצמי בפני
זרים, אבל על ביישנות מתבגרים, וחוצמזה אולי תחסכו לי את הכסף
לפסיכולוג;)