"זה הופך לחלק מהחיים, את יודעת. העצבות המשתקת, התקפי הזעם,
התקפי בכי, התקפי אדישות.
את רואה באופק ענן שחור גדול ואת כל הזמן יודעת שהוא בדרך
אלייך, לא משנה כמה זמן הוא רק עומד שם, כמה זמן את מחכה,
יודעת שהוא בא, הוא תמיד יפתיע אותך.
וכשהוא נוחת עליך, זה כאילו את עולה על קרוסלה שמסתובבת מהר,
ויותר ויותר מהר, לפעמים יש אדם אחר איתך שיכול ללחוץ על המתג
ולעצור את הקרוסלה ואת יורדת, מסוחררת מעט ונשענת עליו. אבל יש
פעמים שאין אדם איתך. אז יש שתי אפשרויות: או שמישהו יבוא,
ויסכן עצמו כדי לעצור אותה בשבילך, ואת תרדי הלומה ומסוחררת
ישר אליו, אבל אין הרבה אנשים שיסכנו עצמם למענך, את יודעת.
לרוב את פשוט צריכה לקפוץ, גם אם את לא יודעת איפה תנחתי וליד
מי, ולפעמים את שוברת איזו יד או רגל, או שאת סתם נחבטת
ומתגלגלת ואין לך כוח לקום.
להעמיד פנים זה החלק הכי קל. כולם סביב רגילים שיש לך התקפים,
הם רואים אחד מההתקפים קרב, הם פשוט מתרחקים ממך, עד חלוף
הסערה ואז חוזרים לחיות סביבך. לאשלייה, שאת שם איתם, בפנים.
חוץ מההתקפים אין לך בעיה להעמיד פנים שהכל בסדר. את משתמשת
בחוש ההומור שלך וכולם בטוחים שהכל טוב ויפה כשאת מחייכת
מבחוץ, 'חייכי! חייכי!' הם אומרים, ואם חייכת, הכל בסדר,
בשבילם, הם הרגיעו את המצפון שלהם. אבל מהבפנים שלך הכל שותת
דם ואת מלאה עד גדותייך בדמעות צורבות שפורצות ברגעים הלא
נכונים.
כולם סביבך שמחים, שרים וצוחקים, ואת שקועה במין בועת עצב
עכורה. את לא יכולה לצאת ממנה וגם לא מצליחה לפוצץ אותה. את
מרחפת באוויר, נבלעת באדישות, מתמכרת לעצב, הולכת לישון ומקווה
שתקומי בבוקר שמחה ומאושרת, ישנה שינה טרופה ואם זה לא עובר
למחרת, את מנסה שוב ושוב עד ש...
עד שאת קמה בוקר אחד, ואת רוצה לקום, יש לך מצברוח טוב, יש לך
כוח לחיות. אחרי ימים שסחבת, שהכרחת את עצמך לקום בבוקר, פתאום
בא לך לקום, את רואה את השמש והיא עושה לך חשק ליום חדש. פתאום
את מחכה ליום שלפנייך, והעולם נדמה כל כך ורוד. עד הפעם הבאה
שהענן יופיע ואת יודעת שהוא יופיע כי הוא כבר חלק מהחיים שלך.
ואת רגילה אליו, את אפילו מחכה לו, כי חלק ממך כבר אוהב אותו,
קצת. אפילו שאת מכחישה. העצבות כיפית לך, הבכי, הכי קל זה
לשקוע. לשקוע עמוק עד שהראש לא מתרומם יותר, בלעת כל כך הרבה
מים מלוחים שהם מושכים אותך אל המצולות. הכי קל זה לבכות עד
שכבר אין כח ואז פשוט לישון, את מבינה אותי?
אבל אז, בשלב כלשהו, נגמרות לך הדמעות, מכירה? כן? אז זהו, את
נותרת חסרת דמעות וזה כואב יותר מהבכי, הרבה יותר. ואז את באמת
רוצה לצאת מהדיכאון, כי זה יותר מדי כבד, יותר מידי כואב. את
בוכה מבפנים אבל חוסר הדמעות צורב בעיניים. זה כמו כשהשפתיים
מתייבשות ונבעים חתכים עמוקים כואבים ומדממים? את מכירה? כן,
אז ככה בדיוק זה מבפנים- הכל מתייבש ונבעים חתכים עמוקים
כואבים ומדממים. והכל כואב, ואת לא רוצה לעשות יותר כלום חוץ
מלחייך עוד פעם אחת, כי את יודעת שזה מה שיציל אותך. אבל משום
מה אין לך בשביל מה לחייך, אין לך למי, אין סיבה. הכל סביבך
אפור, ערפילי, כולם חסרי צבע והעולם חסר משמעות. הקרוסלה
מסתובבת כל כך מהר שמסביבך יש רק בליל של צבעים, ואת אפילו לא
יכולה כבר לקפוץ. רק לשבת ולחכות שיעזרו לך לרדת.
אה, זאת שאלה טובה. איך אפשר להיות בטוחה שהעזרה תגיע? היא
תגיע. כי את יודעת שאנשים לא אוהבים אנשים עצובים, והם יצחיקו
אותך.
אמרתי שאני מעמידה פנים? נכון, אמרתי. מה הקשר? אה, שאם אני
מעמידה פנים, אז איך ידעו שאני עצובה? זו השאלה? כן? אה.
אז ככה, לא משנה כמה תחייכי, כמה תצחקי, העיניים תמיד ישארו
עצובות. ויש אנשים שמספיק אכפת להם שהם ישימו לב. שהם יסתכלו
לך בעיניים ויראו את ים העצבות שבו את שוחה, וגלי הבדידות
שנושאים אותך אל על. הם אלו שיצחיקו אותך, ויאהבו אותך ויצילו
אותך מההתנתקות מהמציאות. מזה שהסוס שלך יתנתק מהקרוסלה ויעוף
אל החלל ושם תרחפי ללא מישהו או משהו להיאחז בו סביבך, חוץ
מסוס הפלסטיק של הקרוסלה. בודדה מכפי שהיית מאודך. רק את והסוס
המקולל. ופתאום תשימי לב, פתאום תראי, שלא הוא סוחב אותך, את
סוחבת אותו על גבך. יותר כבד מרב הדברים אותם סחבת בחייך...
ואז את יודעת שאבדת.
אבדה הדרך הביתה. הענן השחור אופף אותך ולעולם לא תמצאי את
הדרך מחוץ לערפל הכבד. תרחפי לעד בחלל השחור.
אז אבדה הדרך הביתה, יקירתי, כך תדעי..."