אני מרגיש את הרעב, הרעב הבלתי נסבל. זמן רב כבר לא אכלתי.
אני מריח את הריח - ריח משכר, לא מתוק, ריח של משהו עסיסי.
משהו שנצלה לא מזמן. ריר מצטבר לי בפה. אני מלקק את שפתי. אני
לוקח חתיכת בשר, אני לועס אותה ובולע, היא טעימה.

אנשים מתרוצצים בכל מקום, רובם בוכים, כולם בהלם. שברי חלונות
ושבבי עץ בכל מקום.
ככה זה היום, שום מקום לא בטוח. אפילו לא העיר שלי, שום
אוטובוס ושום מסעדה. כל מקום הוא מטרה, "אין להם אלוהים
לאלה".

"אימא, היה עוד פיגוע", אמר ניב.
"כמה פצועים? יש הרוגים?" שואלת אימא, ממהרת מהמטבח לסלון,
ידיה רטובות עדיין מהכלים.
ניב ואימא יישבו מול הטלוויזיה עוד שעה. ילד ינופף לשלום. בידו
הימנית יחזיק פלאפון. השפתיים שלו יזוזו וייצרו את המילים
'אימא, תפתחי ערוץ שתיים'. "יש סכנה למחבל נוסף באזור" יגיד
שדר החדשות, בתקווה למשוך עוד קצת זמן מהפיגוע. עוד קצת
רייטינג. זאת לא אשמתו, זה כבר חלק מהשגרה.

אני צועד בין שאריות גופה. מרים חלקי גוף, ידיים, רגליים,
אוזניים, הכול מלא דם. אני מכניס את חלקי הגופה לשקית פלסטיק
שחורה. האנשים היסטריים. אורות אדומים של אמבולנסים מאירים על
הקירות. כמה אנשים טובים מציעים לעזור, אני אומר להם "תודה,
אבל אין צורך". הנה באה התקשורת. כתבים ישראליים וכתבים של
רשתות זרות, כולם באים לאותה המטרה, להביא את הידיעה על הפיגוע
לכמה שיותר אנשים. חלק מהכתבים הזרים יזרקו איזו הערה שתתפרש
כאנטי-ישראלית. כל 5 דקות יחזרו על אותן התמונות.
אני מכניס את השקית עם האיברים הקטועים לטרנזיט לבנה וחוזר
למקום האירוע. אני לבוש חולצה שחורה ומכנסיים שחורים, עליהם
מקטורן בצבע צהוב זרחני.

אני עוזר לעוד אדם, גם הוא במקטורן צהוב זרחני, לסגור גופה
שלמה של גבר בשק פלסטיק שחור, רגל של כיסא יוצאת מתוך ראשו של
האיש. שנינו שמים את השק בצד, מישהו אחר יאסוף אותה.
אני מרים יד של תינוק מהאספלט. התינוק לא בטווח ראייה. אני לא
יודע מה יותר טוב בשבילו, אם הוא חי או מת.

חזרתי הביתה. המים החמים שוטפים את כתמי הדם מהגוף שלי. הם לא
שוטפים את ההרגשה הנוראית, את כל המועקה. על כל אדם נגזר עונש
כלשהו, על מעשה כלשהו.
חלקנו לא יודעים את זה, לא שמים לב לדברים הקטנים שאנחנו לא
עושים כמו כולם. לא כולם מתייחסים למה שהם עושים כאל עונש, אלא
כאל הרגל.
אני מכניס שקית פלסטיק שחורה למקרר, כדי לשמור על הטריות. מי
יודע מתי יהיה הפיגוע הבא.