מיכל פינקלשטיין, עמדה מול הכיור במטבח ושטפה כלים. לפתע נשמעה
דפיקה עדינה בדלת, כמעט עם קצב מסוים.
"יבוא, הדלת לא נעולה" קראה מיכל אל עבר הדלת.
בדלת עמדה סוכנת מכירות לבושה במקטורן שחור, מתחתיו חולצה לבנה
מכופתרת וחצאית שחורה ארוכה. בידה מזוודת דוגמיות ועל דש
חולצתה סיכה אשר נשאה את השם 'תוום', מיכל הניחה שהייתה זו
שגיאת דפוס, אך העדיפה להתעלם.

"שלום לך,  גברת פינקלשטיין. אני מטעם חברת 'שקט', אפשר דקה
מזמנך?"
כל דבר שיכול היה להסיח את מיכל משטיפת הכלים היה מבורך, היא
נגבה את ידיה בשמלתה והושיטה את זרועה כלפיי פנים ביתה, מרשה
למוכרת להיכנס.
אחד מבין חתוליה של מיכל הילך בין רגליה, נעץ מבט מבוהל
במוכרת, נשף בכעס והסתלק בריצה לכיוון המטבח.
סלון הבית היה מעוצב בחוסר טעם, העלה אבק ונראה מוזנח ככלל,
מיכל לא אהבה להתעסק בו, יותר מדי זיכרונות. המוכרת הסתכלה
סביבה, זה הוא סוג החדר של לקוחות בטוחים. אין אתגר, אבל יש
מכירה.
השתיים התיישבו כל אחת על כורסא נפרדת, כורסתה של המוכרת חרקה
כשהתיישבה עליה.
"החברה שלי מייצרת אביזרים שיעזרו לך להגיע לשקט המוחלט, נפשי
ופיזי" פתחה המוכרת, מיכל בהתה בה כלא מבינה.
"האם תהית פעם בקשר לעולם הבא?", שאלה המוכרת. מיכל הנהנה
לחיוב, מאז בעלה נהרג חשבה על כך רבות. אפילו על לקיחת חייה
שלה חשבה, אך מחשבה זו חלפה אחרי תקופתה האבל. לעיתים, ברגעי
צער, חזרה מיכל לאותן מחשבות. אז הייתה לוקחת את הכדורים שנתן
לה הרופא אחרי ההתמוטטות הראשונה.
"אנחנו מאמינים, ומקווים שגם את תאמיני, שאנחנו יכולים לעזור
לאדם להגיע לשקט המושלם. האם כך היית מגדירה את העולם הבא?
כשקט?", מיכל חשבה לרגע ואמרה "במובן מסוים, כן".

המוכרת חייכה בסיפוק ופתחה את מזוודתה, בתוכה היו תמונות של
יקיריה המתים של מיכל, תמונות מהלוויה וקטלוג של מוצרי חשמל
ביתיים, נראה כאילו המזוודה מלאה בעוד דברים, אך מיכל לא
הצליחה לראות במה.
"מאיפה לך התמונות של הלוויה של בעלי?" שאלה מיכל, מזהה את
האורחים שבתמונה.  "הכול אפשר להשיג היום" אמרה המוכרת בחיוך
מעט זדוני.
"היית רוצה לפגוש את בעלך שוב?",
מיכל קפצה ממקומה, היא הביטה בסביבת החדר בחוסר נינחות "את
רוצה משהו לשתות?" שאלה, "קפה" אמרה המוכרת והתבוננה בשעונה
בחוסר סבלנות מאופק.

מיכל חזרה עם מגש עליו שני ספלי קפה וצלחת קטנה עליה שתי
פרוסות עוגה, שאריות משבוע שעבר. לא שהיו לה אורחים שבוע שעבר,
אבל עוגות תמיד עודדו אותה.
"מה המעשה הגדול ביותר שעשית בחייך, מיכל? מה עשית שבאמת היה
חשוב?",
" ביימתי הצגה לפני כמה שנים", השיבה מיכל.
"כמה אנשים באו להצגה הזאת?"
"בערך 5,000, היא רצה במשך חצי שנה",
"כמות די רצינית, על מה הייתה ההצגה?" שאלה המוכרת בסקרנות
מזויפת.
"גרסה מודרנית של חלום ליל קיץ, של שקספיר", השיבה מיכל.
"כתבת משהו מאז?" שאלה המוכרת כיורה חץ,
"לא" אמרה מיכל והרכינה את ראשה, היא ניסתה לכתוב פעמים רבות
מאז נפטר מר פינקלשטיין אך מעולם לא התמידה לסיים.
המוכרת לקחה פיסת עוגה, עטפה אותה במפית ונגסה בה.
לאחר מכן הגישה למיכל את התמונה מהלווייתו של בעלה, "מי צילם
את זה?" שאלה מיכל, "ממתי מצלמים תמונות בלוויות?".
"הסתכלי מקרוב, איזו דמות חסרה בתמונה?" שאלה המוכרת,
"אני לא מופיעה בתמונה", אמרה מיכל, "אבל וודאי שלא צילמתי את
התמונה, הייתי זוכרת אם הייתי מצלמת אותה".
"כמה אנשים הגיעו ללוויה של בעלך?" שאלה המוכרת ונגסה בפיסת
העוגה.
"כל המשפחה הקרובה, כמה ידידים וחברים מהעבודה",
"הם באים לבקר לפעמים?" שאלה המוכרת,
"למה את שואלת שאלות על הלוויה של בעלי? מה החברה שלך מוכרת
בכלל?" שאלה וחיזקה את אחיזתה בספל הקפה.
"מיכל, הרגעי, בבקשה," המוכרת פתחה שוב את תיקה, הוציאה את
קטלוג מוצרי החשמל והושיטה אותו למיכל. מיכל דפדפה בקטלוג,
שואבי אבק, טוסטרים, סכיני גילוח ומנורות שולחן היו חלק
מהמוצרים שהופיעו בקטלוג.
"מה לזה ולבעלי? ולעולם הבא?", שאלה מיכל.
"אלו משקיטים, כמו שאנחנו קוראים להם", את מעוניינת אולי לקנות
אחד מהם המוכרת נגסה בעוגה והביטה במיכל, אשר הרגישה חוסר
נוחות בסביבת המוכרת, היא רצתה לקנות משהו ושהמוכרת תלך כבר.
"אני אקח טוסטר, מתי אוכל לקבל אותו?" שאלה מיכל את המוכרת,
"מיד", ענתה.
"כמה זה ייעלה לי?" שאלה מיכל. "50, יש לו תו תקן רואנדי ,
המחיר כולל מע"מ ובלי דמי משלוח" ענתה המוכרת, "מחיר מציאה".
מיכל ניגשה אל חדר השינה שלה, כשנכנסה לחדר והושיטה יד לארנקה
תפסה קופסת התרופות את עיניה, מיכל הסיתה את מבטה בהחלטיות,
הכדורים תמיד גרמו לה להרגיש לא עצמה. מיכל חזרה כשבידה שטר של
50, היא נתנה אותו למוכרת שהגישה לה את קופסת הטוסטר בחזרה.
המוכרת קמה, וניגשה אל עבר הדלת "העוגה הייתה טעימה מאוד,
להתראות".


מיכל חיברה את הטוסטר, שמה בתוכו פרוסת לחם, וחזרה לשטוף כלים.
מכשיר הטוסטר נפל לתוך הכיור מלא המים, מיכל הושיטה את ידה כדי
לשלוף את הלחם הרטוב. היא לא סגרה את זרם המים.

כשקמה מיכל שמעה דפיקה עדינה בדלת, כמעט עם קצב מסוים.
בדלת עמדה המוכרת, על דש חולצתה היה סיכה אשר נשאה את השם
"מוות".