New Stage - Go To Main Page

מור דיין
/
פרידה

נוסעים בדרך לא סלולה, מלאת עפר ואבנים בצד השביל, אני והוא.
"זה לשיחה רצינית", הוא אמר. והעלה אותי לרכב. אנחנו נוסעים
כבר יותר מחצי שעה, הוא שותק ואני מחליפה דיסקים ומשחקת אותה
כאילו זה באמת מעניין אותי איזה מוסיקה נשמע. פתאום טלפון. זו
אמא. "איפה את?" שואלת בקול קצת מדאיג. "עושה סיבוב עם אריק
במכונית", אמרתי. ותוך כדי מסתכלת בחצי מבט לכיוונו. הוא הסתכל
עליי במבט הזה שלו, ועצר בצד הדרך ליד עץ אלון גדול שהיה שם,
באמצע השומקום הזה. סיימתי את השיחה. "תשמעי יעלי..." התחיל
בקולו המלטף. "אני חושב שכדאי שנפרד, אני מרגיש כבר הרבה זמן
שזה לא אותו דבר, אנחנו ביחד לא מתוך אהבה. אלא מתוך הרגל..."
הוא רצה להמשיך, הפה שלו נשאר פעור ונשימתו נעצרה כשהבטתי בו.
הרגשתי עקצוצים באזור החזה כשהוא דיבר. הוא המשיך. "את יודעת
כמה אהבתי אותך. היית הכי חשובה לי בעולם, אני לא רוצה לפגוע
בך. אני בטוח שגם את חושבת ככה". הרכנתי ראשי מטה, נפחתי את
חזי, לקחתי נשימה עמוקה. חשבתי לעצמי - מאיפה הוא יודע מה אני
חושבת?! איך הוא מכניס לי מילים לפה? הוא המשיך לשתוק. חיפש
במה להתעסק וסובב את המפתח בתוך הסוויץ', התניע וכיבה. שתקתי
גם. לא כי רציתי, פשוט חיפשתי מילים. שוב חזרתי לרדיו דיסק.
שמתי גלגל"צ, נשענתי אחורה. הסתכלתי עליו. היה לו מבט עצוב.
ואני מכירה את אריק שלי, הרי הוא המציא את המילה חיוך, לא
ייתכן שהוא יתעצב כך פתאום. חייכתי. לא כי היה לי טוב, או כי
שמחתי. רציתי להציל את המצב. את השתיקה הזאת. הוא הביט בי
וחייך גם, אח"כ זה כבר הפך לצחוק. והאווירה העכורה נעלמה.
נשמתי לרווחה.
"אז מה, אתה עוזב אותי?" אמרתי בקול חנוק, והפעם לא מצחוק. הוא
הדליק סיגריה, הביט בי ואמר "זה טוב לשנינו, את תראי. תהיי
יותר מאושרת בלעדיי".
"כן בטח", אמרתי. הוא הביט בי כמו אז, בפעם הראשונה שנפגשנו,
מבט סקרן כזה, מסתורי.
הוא הרים גבה, חדר אליי רק במבטים, עשה פרצוף כאילו הוא יודע
כל מה שאני חושבת עכשיו, צקצק בשפתיו, הניד ראשו מצד לצד
וחייך. שיניו הצחורות התגלו לפניי. אוי, החיוך הזה...זיכרונות
רבים כל כך.
"נזוז?" הוא שאל. "כן", אמרתי בקול ילדותי, שלא במתכוון.
התחלנו לנסוע. כל הדרך העלנו זיכרונות על דברים שעשינו פעם. על
ימי התיכון ועל הפעם ההיא שברחתי מהבית והברזתי מביה"ס כדי
לבוא אליו לצוות הבידור באילת ולישון אצלו בסופ"ש.
לא הייתי עצובה או מדוכאת בגלל הפרידה. וזה די הפתיע אותי
האמת. הרגשתי בסדר יחסית למישהי שהרגע חבר שלה זרק אותה אחרי 3
שנים בטענה שהפכתי להרגל.
הוא הוריד אותי בבית. נישק אותי על הלחי ונתן לי חיבוק ענק.
"אוי מתוקה שלי", הוא נאנח. הבטתי עליו, מבט אחרון ונכנסתי
הביתה. אמא ואבא ישבו בסלון וראו טלוויזיה. עוד לא הספקתי
לסגור את הדלת. "או, סוף סוף. כמה זמן?! נראה כאילו שוב נסעתם
לאילת". אמר אבא, כשפיו מלא בעוגיות. לא היה לי כוח לענות לו
אפילו.
פתאום פרצתי בצחוק מתגלגל של נחת.
אולי אריק צדק, אמרתי לעצמי. "מה?" אמרה אמא. "כלום", השבתי.
והלכתי להתקלח.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/1/05 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור דיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה