דוקא הפעם אפשר היה להצדיק אותה. הכעס שהתחיל לחלחל כאשר זיהתה
מרחוק את הערמות הירוקות, הלך והתגבר ככל שקרבה אל הבית. הם
השחיתו את העץ. מהצמרת המפוארת שהסתירה את כל הבית מהרחוב,
נותרה גופה שהתעללו בה באכזריות. קרחת מכוערת ממנה בצבצו
זרועות קטועות של ענפים גידמים. למה הם עשו את זה? הרי הזהירה
את הבורובסקי הזה, שלא יעיזו לגעת בעץ בלעדיה. והנה הוא עומד
פה לפניה, האיש המגעיל הזה, עם החיוך העוד יותר מגעיל הזה.
יכולתי להרוג אותו והוא אומר לי "מה את רוצה, תיאמתי הכל עם
בעלך".

בעלה. בעלה לא בעלה. לא בעלה ולא בועלה. אם לא הילדים כבר מזמן
היתה עוזבת. כבר שלוש שנים הם משחקים שש-בש ובזה מסתכמים, פחות
או יותר, היחסים. נמושה. לא מסוגל להתמודד איתה ואפילו לא עם
בורובסקי.

הוא היה טעות ממבט ראשון. בעצם, מהרגע הראשון שהתחיל איתה.
בשיחת טלפון. איך לא ראתה כבר אז שהוא לא בשבילה. שהוא לא
בשביל אף אחת. שהוא בשביל עצמו, מסתפק בעצמו וטוב לו עם עצמו.
היא יכולה להבין למה התאהבה בו. היתה אז בת 28 ובודדה לתמיד
מאז נקטעה מן האהבה הגדולה של חייה. שלוש שנים היתה שרוייה
באבל מתמשך שהופרע מדי פעם על-ידי נוודים נטו ללון במיטתה. מי
לשבועיים ומי ללילה.

שלומי היה אחר. ברוקר. מנהל חברת השקעות, אבל בלי פוזה. אפילו
חליפה לא. אוהב ספר ובעיקר, כותב. שירה, וספורים קצרים
שהתפרסמו בעיתון שבו עבדה. מישהו שיכולה היתה להציג, אם גם
בחשש, לפני אביה שלא סלח ולא תמך מאז עמדה על דעתה והחליטה
שאינה רוצה לחיות בכפר.

היתה צריכה לעזוב אותו לפני שנולד הילד השני. היתה צריכה לעזוב
אותו לפני שנולד הראשון. זו היא המטומטמת שלא היתה יכולה
להחליט. היתה צריכה לעזוב אותו כשחזרו מהטיול הגדול. פעם
ראשונה שהיו יחד שלושה שבועות, 24 שעות ביממה והיא קיללה אותו
בלי סוף. כבר אז היתה צריכה לעזוב. הרי בשביל זה עושים את
הטיול הזה, לא ? בשביל להחליט סופית  -  ביחד או לחוד. והם,
הם...  הם בחרו להישאר ביחד.

ואולי עוד קודם. כשהיא מסתכלת ביומן שכתבה באותן שנים היא
מגיעה לערב בו עזב. זו היתה המריבה הראשונה והוא ויתר עליה
ועזב. כל כך רצתה שיחזור וכבר התחילה להספיד נווד נוסף, שבא,
ראה וגם נוצח. והוא חזר בכל זאת והיא, במקום לטרוק לו את הדלת,
פתחה אותה לרווחה.



הזיונים שלהם. היא לא מאמינה שפעם הם היו עושים את זה. כשהוא
מנסה עוד מדי פעם, לשדל אותה ואומר לה שיהיה טוב כמו פעם אין
לה מושג על מה הוא מדבר. אולי לך היה טוב, אני אף פעם לא הייתי
שם. היא משקרת. היו טובים ונפלאים. אבל זה היה מזמן. בפעם
האחרונה זה קרה אחרי שהוא תפס אותה עם הכסוף. רגע שהיא לא
תשכח. הפתעה מוחלטת. תדהמה. חבוקים במכונית של הכסוף. מנותקים
מכל העולם. פתאום חיזר מהחלל. מישהו נוקש על החלון האחורי ואני
שומעת את עצמי אומרת "אוי זה שלומי". יצאנו מהמכונית, הוא עמד
שם עם הידיים בכיסים והייתי בטוחה שזה הסוף. גם הכסוף מלמל
משהו אבל שלומי לא ירה בו, אפילו לא ניסה להתקרב אליו. פשוט
הסתכל לו בעיניים ואמר: חג שמח, אדון כסוף.

על מה שקרה אחר-כך מגיע לה צל"ש. הלכה אליו עם המון ביטחון
עצמי. לקחה אותו ביד ואמרה "בוא תשלים אתי". בלילה היה להם
זיון נהדר. ממש. גם לה. בלי הצגות. גם בלילה שאחרי. כמעט
שבועיים רצופים של אהבה ותאווה וסיפוק ואושר. בעצם, ככל שהיא
חושבת על זה, לאורך כל חייה, מהחבר הראשון ועד היום, כשהיא
רצתה זה היה טוב. אפילו מצויין.

"תיאמתי הכל עם בעלך".
זה לא יכול להיות. הרי הוא היה שם כשהיא אמרה לבורובסקי המגעיל
שלא יעיז לגעת בעץ בלעדיה. עלתה במדרגות. פתחה את הדלת. רבע
לארבע. בדרך כלל הוא כבר בבית, אבל היום נסע לירושליים. כנס
אורטופדים. מטריח את עצמו ואת אבי, העוזר שלו, לארבע שעות הלוך
ושוב בשביל הרצאה מיותרת של רבע שעה. ניהול תיקי השקעות
לרופאים. זיווג מוזר הוא והאבי הזה. חיה קרה וחיה חמה. ובכל
זאת אבי אוהב אותו מאד. אולי זה הדדי. עכשיו אבי על ההגה.
שלומי נוהג למרחקים קצרים בלבד מאז חלה. הכנס מתחיל בארבע וחצי
עכשיו עשרה לארבע. התקשרה. הם בדיוק בכניסה לירושליים. "ראית
מה עשו לעץ?","כן". טרקה את השפופרת. הפעם זה הסוף.

מה שהיא לא יודעת ויותר טוב שלא תדע שבורובסקי לא תיאם איתו
כלום. באמצע הפיזיוטראפיה  -  הוא מכור למטפלים וגם את זה היא
לא יכולה לסבול  -  כאשר הרעש מבחוץ הפך לבלתי נסבל, יצאה
הפיזיוטראפיסטית מן החדר האטום, חזרה ואמרה שמישהו עומד בחוץ
על העץ. הוא קם, למרות מחאותיה וכשראה להפתעתו את הגוזם אמר לו
שלא יחתוך אלא את הענפים המזהמים את המרפסת בקומה השנייה ואת
הענפים הנשענים במלוא כובדם על גגון האסבסט.



למה יותר טוב שלא תדע, למה?
למה לא יילחם נגדה, אבל עליה. נגדה, אבל על אהבתה?
או לפחות שיילחם על זכותו להסביר לה. אבל ההסבר מפוקפק. הרי
יכול היה להורות לגוזם שיחדל מכל מלאכה עד שתבוא. זה לא עלה על
דעתו. מה כן עלה על דעתו? שהעץ הזה מאד יקר לה? מספיק יקר כדי
שיילחם.ונגד מי? בורובסקי האפס? גם לזה אין לו כוח? גם מחמת
הספק, הוא יוצא אשם...

או שפשוט אינו יודע לבקש סליחה? אחרי דקה התקשר אליה מהמכונית
וניסה להסביר. טרקה את השפופרת בשנית וויתר. יכול היה אולי
להתקשר עוד פעם. או לחכות לה, בלילה כשחזר ולא היתה, ולבקש
סליחה. ואחרי זה לנסות ולהסביר. הילדים כבר הספיקו להגיד לו
שהם חושבים שאמא רוצה להתגרש והם אפילו החליטו על חלוקה. הגדול
אצל אמא והקטן אצלו. היה צריך לומר להם שלא ומה פתאום, אבל
שתק. אחר-כך רק ניסה להסביר להם שאמא לא צודקת. שלא תיאם ולא
תואם ושמצד שני את מה שהורידו היה צריך להוריד.

עכשיו הם כבר יומיים באלם. חשב שישחקו ששבש וישתקו. תמיד הם
משחקים ששבש כדי לשתוק. "אני לא רוצה את השיחה המעיקה הזו
עכשיו", היא אומרת כשהוא מנסה עוד מדי פעם לדובב אותה, ולומר
לה שאם הם רק ירצו הם יכולים להיות מאושרים ביחד. אבל יותר היא
לא תקרא לו. אפילו לא לששבש. את הדלת שהיתה צריכה לטרוק לפני
שבע-עשרה שנה, תסגור עכשיו בשקט בשקט ולעולם שוב לא תפתח.

ואולי מוטב כך. כבר כמה פעמים חשב לומר לה שאת מעט השנים
הטובות, יחסית, שעוד נותרו לו הוא מעדיף לבלות עם מישהי שתאהב
אותו, במקום לשבת מולה בלילות ולשחק ששבש עד אור הבוקר או עד
שהגב הורג אותו. אבל הוא אוהב אותה ורוצה רק אותה וכל עוד הם
ממשיכים לשחק הוא עדיין מאמין שיש תקווה. במיוחד כשהגדול קורא
לו לסלון, מצביע על העץ ואומר:"אבא, יש לי רעיון איך לפייס את
אמא, שים לה עציצים יפים בחלון"