"כשבאמת צמאים, שותים גם את הסחל'ה". אמר לי וויצמן, סגן
במיל', שלמרות שעברו כבר 5 שנים מאז התווספה לו המילה במיל'
לדרגה, הוא המשיך להתעקש לדבר בסלנג צבאי.
"מי שממיין לא מזיין" המשיכה מכונת הקלישאות הקרויה וויצמן.
הרמתי את מבטי ובחנתי שוב את שתי הבחורות ליד הבר, מה שהביא
אותי למסקנה הוודאית שעדיף למיין בין קלמנטינות, מנדרינות
ונקטרינות עד סוף ימי מאשר ליצור מגע כלשהו עם השתיים האלה.
"לא היום, אין לי כוח" אמרתי לוויצמן, שבתגובה נאנח אנחה קורעת
לב. עוד לפני שסיים את אנחתו נכנסה לפאב הבחורה המדהימה ביותר
שראיתי בחיים, היא הייתה מלווה בשתי חברות אבל באותה מידה
הייתה יכולה להיות מלווה בשני פילים רוקדי סטפס ואף אחד לא היה
שם לב אליהם.
"אתה רואה" אמרתי "זאת בחורה".
וויצמן גיחך "אתה בחיים לא תשיג בחורה כזאת".
עצרתי רגע לחשוב. מצד אחד רציתי להוכיח לוויצמן ולכל הפאב שאני
יכול להשיג כל בחורה שאני רוצה, מצד שני לא יכולתי להתעלם
מהעובדה שבאמת אין לי סיכוי להשיג בחורה כזאת. בזמן שאני חושב
מצאתי את עצמי פתאום עומד על הרגליים ואז הבנתי שמכאן אין דרך
חזרה. התחלתי להתקדם לעברה בצעדים בטוחים שנעשו פחות ופחות
בטוחים עם כל סנטימטר שעברתי.
בסוף הגעתי אליה ופתחתי במשפט הפתיחה הגאוני: "את באה לפה
הרבה?" היא הפנתה את מבטה אלי ונתנה בי מן מבט מזלזל שרק
בחורות שנראות ככה יודעות לעשות. "לא" היא השיבה בקרירות.
"חבל, בימי שלישי יש ערב מוסיקה ישראלית". ברגע שסיימתי את
המשפט לא יכולתי שלא לחשוב על סידורי ההלוויה שלי וכמה חבל
שהיא לא היתה לפני דקה. הפעם היא בקושי הסתכלה עלי כשאמרה "חבר
שלי לא אוהב מוסיקה ישראלית". "אה" מלמלתי וברחתי חזרה לשולחן
שלי בבושת פנים.
וויצמן חיכה לי שם ונראה כאילו הוא ממש מתאמץ שהמילים, אמרתי
לך, לא יפלטו לחלל האוויר.
"אל תאהב את מי שאתה משיג, תשיג את מי שאתה אוהב" ניסיתי
להקדים תרופה למכה עם קלישאה משלי.
וויצמן נאנח בפעם השנייה באותו ערב.
"נו אז אתה בא לשתיים ליד הבר?" שאל
"כן, למה לא"