בבית.
באותה פוזיציה קבועה שלי ליד המחשב אצלי בבית.
עם בוטנים וקולה, עם צ'אי מסאללה ועוגיות, עם מאג מלא קפה
וסנדביץ', עם בירה, יין, או כל אלכוהול טוב שיש בבית.
עם המוזיקה של המחשב - שומע בלר, או רפסודי, או איפה הילד, או
סאיאן סופא קרו - לפי המצברוח.
או עם דיסקים. או פטיפון עם באמת יש רוח להשקיע ואווירה
נוסטלגית בבית.
עטוף שמיכת פוך, או חלוק, או בוקסר, או לא לבוש בכלל, או סתם
עם הבגדים הכי יפים שלי כדי לתת לעצמי את התחושה המושלמת של
ערב לבד בבית.

עכשיו כשאני חושב, אולי חסר לי משהו.
איזה שוקולד או שיר נוסטלגי ששכחתי את שמו - משהו ששמעתי ברדיו
היום ולא יוצא מהראש. לא. יש גם את זה בבית.
אולי חסר לי זמן.
עוד איזה רגע שניים עם חברים שלי, אנשים מסויימים. מתקשר. שיחה
של חצי שעה, עוד שיחה של שעה, אחת לא עונה ואחד אומר שהוא כבר
מת לישון. גם טלפון יש בבית.
מחפש קרוב. יש כאן הכל - מה בכלל אני עושה כ"כ הרבה מחוץ לבית?

5 סוגי בשר יש כאן והצמחוני שבי לא נוגע בהם.
ארונות אלכוהול שהסטרייטאדג' שבי שכמעט נעלם אומר לא לחסל כי
זה של ההורים.
מצונן ומקנח את האף. כל הצרכים והמותרות והאפשרויות של בית
נמצאים פה. אין לי כוח לאמבטיה חמה ונרות. מדליק קטורת לחמם
קצת את הרוח שנושבת ב-4 כווני אוויר בקומה השמינית. משום מה חם
בבית.

הייתי רוצה נרגילה, וחברים, ואלכוהול ואוכל. ויש לי טלפון
וסנדביץ' ובירה וקטורת. נו זה מצויין. אז מה רע לי בעצם? שחסר
לי.
חסר לי מה שאין בבית.
חסרה לי הנשיקה האמיתית, החיבוק, ההרגשה של גב חשוף, נשימה
בצוואר, ליטוף בראש. חסר לי גם חיבוק.
יוצא מהפוזיציה הקבועה שלי ליד המחשב אצלי בבית. מסתכל לעבר
הדלת, כמו מקווה למשהו אחר. וגורר רגליים לעבר עוד לילה קצר של
שינה חטופה במיטתי. בבית.