New Stage - Go To Main Page

ליידי בלוז
/
עוגיות מתקתקות

"את יודעת, הבעיה הולכת ומחריפה. אני שמה משהו במקום מסוים
וכעבור כמה דקות, שעות, ימים, אני שוכחת ששמתי אותו שם. אז
התחלתי להכין לי פתקאות. אבל אחר כך אני שוכחת היכן שמתי את
הפתקאות. לא אמרתי לך "בעיית שמים"? כן, יש לי עוד כמה וכמה
בעיות, ביניהן כאבים במפרקים של הידיים ושל הברכיים. הלכתי
לכמה מומחים. כל אחד נתן לי תרופה יותר גרועה. כלומר, התרופות
היו טובות, אבל תופעות הלוואי, שלא נדע מצרות."

אני מתבוננת בפנים העצובות והמקומטות-משהו של אשת שיחי, בשיער
המכסיף האסוף בקפידה, בנעלי גולדה שלרגליה, ולא מבינה מה אני
עושה שם. בסך הכול יצאתי לחופשה קצרה להתאוורר בלונדון מכל
הפיגועים והצרות והגזרות הכלכליות, והתיישבתי לנוח על ספסל
בהייד פארק. השמש שיחקה לה בעורפי, וכל שרציתי היה לחלוץ
נעליים, לעצום עיניים ולחלום על מחר נקי ושקט. אבל האשה בת
השבעים ומשהו שישבה לידי, זיהתה לב רחב, ולא סתמה את הפה.
דיברה ודיברה, ואני הקשבתי לה לסירוגין נרדמת ומתעוררת.

בשלב מסוים חשבתי לי שמישהו צריך לאסור את האשה הזו על עודף
דיבור. ולא הספקתי לגמור את המחשבה כשמולי נעמדו שני בובי'ס
גבוהים וחסונים, בידם אלה כבדה ומפחידה והציעו לנו להצטרף
אליהם. לא הבנתי למה, אבל מה שכן הבנתי שכדאי מאוד לשמוע
בקולם. ביליתי בתחנת המשטרה כארבע שעות מתישות. בדקו את הדרכון
שלי, ואת תכולת הארנק - שלוש פעמים. הריחו אותי, שקלו אותי
(אוי לבושה) ובעיקר תשאלו אותי שוב ושוב האם אני מכירה את האשה
הקשישה ההיא, כמה זמן ישבתי לידה ומה היא סיפרה לי. בשלב מסוים
התעצבנתי ואמרתי שאני מבקשת שיתקשרו לשגרירות שלי, או לעורך
שלי. השגרירות לא הפחידה, אבל כרטיס העיתונאי שלא שמו לב אליו
קודם, כן. עכשיו החלו להתייחס אלי יפה וכעבור כמה דקות נוספות
של המתנה שחררו אותי.

רגע, רגע, לא כל כך מהר.
הראש שלי אמר ברחי משם כל עוד נפשך בידיך.
אבל הלב. שעה במחיצתה של הקשישה בפארק ועוד ארבע שעות בחדרים
סמוכים יצרו בינינו בונד בלתי נתיק. אז עצרתי לשנייה ליד דלת
הכניסה וחזרתי.
"מותר לשאול משהו, אדוני השוטר?" התחלתי בקול איטי מתחנחן.
בובי מספר ארבע הרים את ראשו, "כן גבירתי."
"אפשר לשאול מה קורה עם הגברת שעצרתם בפארק?"
"את מכירה אותה?"
"רק מהפארק, אבל אני לא מבינה למה עצרתם אותה."
"מצאנו בארנקה כמות לא סבירה של חשיש ושל עוגיות מלאות חשיש."
"אה." יצאתי החוצה ממצמצת לנוכח השמש שטרם נחתה. לעולם לא
אצליח להתרגל לשמש הלילית של לונדון.

חזרתי לחדרי, אבל לא הצלחתי להירגע. יצאתי לשאוף אוויר צח,
מצאתי לי איזה פאב והזמנתי לי כוס בירה מהגדולות והחזקות.
מזמזתי אותה עד חצות, ואז ראיתי לפתע בחדשות את הזקנה שלי
מככבת, מחייכת ומסבירה משהו שלא הבנתי.

עברו כמה ימים עד למשפטה. בינתיים ביקרתי אותה לפחות פעם ביום.
מביאה לה כוס שוקו חם בכוס פלסטיק גבוהה, דבר שהיא מעדיפה מכל
וכמה עוגיות פרג.

הצלחתי לשוחח עם העורך שלי שהתנדב לוותר על שירותי למשך כשבוע
ועוד. לא שהיה לו כל כך אכפת. את כל המשימות החשובות באמת
לקראת ערב החג כבר חילק כשלא הייתי. ראיונות עם אסד, פרס
וביבי, מרגרט תאצ'ר וקמילה. הדסק שלו היה פנוי. ואני כמו תמיד
הפסדתי. אז נשארתי.

המשפט של הקשישה שלי היה קצר. פטרישיה תאברם הודתה באשמה.
הסבירה מניעיה לשימוש בחשיש - הכאבים בפרקים, אבל דברי הסיכום
שלה הדהימו אותי ואת כל יושבי בית המשפט שלא היה עמוס יתר על
המידה - היא טענה שהסמים עוזרים לכאבים שלה ולכן תמשיך להשתמש
בהם.

נשתררה דממה, ואם היו זבובים באולם אפשר היה לשמוע אותם. גם
השופט נדהם, אבל במקום לשלוח אותה לבית הכלא לתקופה לא מוגבלת,
חשב שנייה לפני שפסק:
"איני רוצה להפוך אותך לקדושה מעונה, אז אני משחרר אותך עם
עונש מאסר על תנאי לחצי שנה."

התחבקנו מחוץ לכותלי בית המשפט וליוויתי אותה הביתה. היא נראתה
עליזה מתמיד ושערה הלבן הבהיק בשמש הקרירה של תחילת האביב. היא
כמובן הזמינה אותי לבלות עימה כמה ימים, אבל אני כבר אצה לי
הדרך לשוב הביתה. לפני שנפרדנו הצעתי לה להכין לה אתר אינטרנט,
כדי שתוכל להפיץ את הבשורה.

פטרישיה הייתה מאושרת. אם הייתם רואים את החיוך של הקשישה
הייתם מבינים כמה זה היה חשוב לה, אבל, לדאבוננו, האתר שכתובתו
הייתה http://grandma-eats-cannabis.com/  החזיק מעמד  רק
יומיים. לאחר מכן הופיעו שתי כתובות: האחת ציינה שהחשבון נסגר
(This Account Has Been Suspended), השנייה הציעה לכל דורש
להתקשר לחברה. חבל, כי כל מי שנכנס לאתר יכול היה לקנות שם
ספלים עם סמל של חשיש עליהם, ללמוד על ההיסטוריה של החשיש
ובעיקר ללמוד להכין עוגיות חשיש. מעניין למה סגרו אותו.

ואני? לפני שחזרתי הביתה, העליתי הכל על הכתב, שלחתי באי מייל,
אבל העורך סירב לפרסם את הכתבה ואני לא כל כך הבנתי מדוע. אחר
כך במטוס נתמלאתי דאגה. נזכרתי שפטרישיה ניסתה לשכנע אותי לקחת
קופסת עוגיות מאפה ידיה להתפאר ואני דחיתי אותה בכל הנימוס
שהצלחתי לאגור. ומה יקרה לי אם דחפה את הקופסא למזוודה שלי?
התבוננתי סביבי, מטוס מלא דתיים שבכל חצי שעה מתפללים בקולי
קולות ומייבבים. אבל לכו תנחשו, אולי כמה מהם סוכנים סמויים
שמלווים אותי בדרכי האחרונה? ואולי קיבלו הנחיות ממשטרת
אנגליה, הרי כולם יודעים שיש קשר בין המשטרה שלנו ושלהם. הנה
מתקרב אלי אחד עם קפוטה, ריסים ופאות. הוא מתכופף לעברי ואני
נעשה לי חלש, אבל אולי אני רק סתם פרנואידית.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/4/05 1:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה