עוד יום. הכל רגיל. דבר לא השתנה, אין חדש.
אני מתהלכת בין האנשים, במסדרון, כמו תמיד. רואה מראות. שומעת
שיחות. והכל לא נוגע לי, שום דבר אינו מתקשר אליי.

המחשבה היחידה שחולפת בי וזוכה לתשומת ליבי, היא אתה.
ולרגע אחד, כולי נתונה לך. כל חלקיק שבי, בגופי ובנשמתי, משווע
אליך, קורא לך. אני תוהה היכן אתה נמצא עכשיו, ומה אתה עושה,
על מה אתה חושב. מנסה לדמיין את הרגע בו ניפגש, ושואלת את עצמי
אם נדע מייד, או שנגלה רק מאוחר יותר.
ואני יודעת שאתה תבין. אני יודעת שאתה תרגיש. רק אתה תדע מתי
לבוא, מה להגיד, איך לשאול. אני אהיה שלך, כולי שלך ושלך בלבד.
חופשיה בעולמך. אתה יודע שככה יהיה.
ואני אכבוש אותך, ותוכל להשתחרר מהכל.
נתקרב זה לזו, ניצמד, ונתאחד. והמגע כל כך טוב, כל כך נכון.

ואז חוזרים אליי הקולות מסביבי, ואני שבה לשקוע בתוך עצמי.
מתי כבר תבוא?
אני זקוקה לך כל כך...

שלך, אני.