זה היה טירוף והיא הרי בן אדם די רציונלי. אולי לא הכי רצינית
או הכי מסודרת, אבל זה כבר היה יותר מדי, אפילו בשבילה.
היא לקחה עוד אקמול ונשכבה על המיטה, בוהה בתקרה, כמחפשת שם את
התשובות. היא לא תוכל לראות אותו שנית, אבל היא הרי גם לא תוכל
שלא לעשות זאת. זה חזק ממנה, ניסתה לשכנע את עצמה. יש בו איזה
משהו, כבר לא ידעה מה בדיוק יש ביניהם, משיכה חייתית או משהו
עמוק יותר.
כך או כך, היא לא תוכל לוותר עליו.
הוא הקסים אותה, גרם לה להרגיש נשית ומושכת. הוא תמיד ידע
בדיוק מה היא רוצה, כאילו כבר חדר אל נשמתה.
היא גלגלה את שמו על שפתיה, שוב ושוב. היא הדליקה עוד סיגריה
והתהפכה. המאפרה שוב בסלון. היא תהתה איך בן אדם יכול להיות כל
כך עצלן, בשעה שאיפרה אל מתחת למיטה. אחיה בטח יצעק עליה
כשיחזור. תמיד כשהשאיר לה את הדירה לכמה ימים, הוא מצא שם
חורבן כשחזר.
זה אמור להיות יום כל כך חשוב, החברות רצו לקחת אותה לאיזה
פאב, להתפרע כל הלילה, אבל היא רצתה רק להיות איתו.
הוא עזב רק לפני עשרים דקות והיא כבר בדכאון. הריח שלו עדיין
ספוג בסדינים, אפטר-שייב מהול בזרע. היא הסניפה אותו עמוק
עמוק, חורטת אותו בזיכרונה.
הוא בטח הגיע עכשיו הביתה. נכנס בדלת, נישק את האישה, בדק אם
הילדים כבר ישנים. עכשיו הוא וודאי מספר לה על היום הארוך
בעבודה.
היא הלכה לסלון, רוקנה את המאפרה, שטפה את הכוסות וזרקה את
בקבוק היין הריק. היא לקחה את מפתחות המכונית, סגרה את האורות
וניגשה אל הדלת. "יומולדת שמונעשרה שמח", מלמלה לעצמה כשטרקה
את הדלת, משאירה מאחוריה את הריחות ואת הזיכרונות שלו.