הגעתי לשלב בחיים שבו כל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות.
לקוות שיהיה יותר טוב. לקוות שהכל יסתדר. לקוות שהמצב לא
ידרדר. לקוות שאני לא אפגע. לקוות שאהיה מאושרת. לקוות שזה
יקרה או לקוות שלא. אני לא יודעת...
לקוות זה דבר די טיפשי לא? זה לא כמו תפילה. בתפילה מאמינים
שפונים לאיזה כוח עליון שיעזור. אבל מה עושים כשמקווים? יושבים
ומחכים. פשוט יושבים ומחכים. מחכים למה? הנה שאלת מיליון
הדולר...
מחכים שזה ישתפר. מחכים שהידיעה שזה יכול להיות יותר גרוע
תיעלם. מחכים שמבטי השנאה, אמיתיים או לא, יעלמו. פשוט מחכים.
אומרים שצריך לחכות לדברים הכי יפים, אבל אולי זה כמו חזיר
שמחכה להיטבח? כל מטרתו בחיים של החזיר זה למות.
כמה עצוב...
אז למה אנחנו מחכים? לדברים הטובים או למוות? אני מקווה
שלדברים הטובים. אני מניחה שגם אתם. והנה שוב יוצא שאני
מקווה... יושבת ומקווה ולא עושה שום דבר. פשוט מקווה.
אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים! כי הם לא. מי שיגיד כזה דבר
יחטוף תביעת על כזאת גדולה שהוא יסתחרר. זה העולם...

הפיתרון? לקוות... אתם יכולים כמובן להתפלל אבל לא יזיק לקוות.
למרות שברמת העיקרון זה די טיפשי...

אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מוכנה להיות טיפשה. כשמקווים זה
נותן משהו שאפשר להיאחז בו. לפעמים זה הדבר היחיד שעוזר...
אני מעדיפה להיות טיפשה אפילו בעיני עצמי מאשר שלא יהיה לי
משהו להיאחז בו. כולנו טיפשים לפעמים, רק שאצל כל אחד זה מסיבה
שונה.
אני מקווה...