סיפור קצר על חלק מהאוטו-ביוגרפיה שלי- חלק חשוב:
ימי הטיפש-עשרה! סיפור בלי מטרה ממש מוגדרת.
רק זיכרון בשבילי ובשבילכם הקוראים היכולים רק להזדהות

הייתי ילדה.
כל אחד עובר את השלב הזה פחות או יותר בחייו.
ילדות.
ובאיזשהו גיל אתה נתפס לדמות מפורסמת, נניח זמר או זמרת.
דרך קלטת שלקחתי מאחותי, גיליתי את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.
ארבעה חמדמדים שחלקם לא עמנו יותר.
התמכרתי להם.
בזמן שכל הבנות קוטלגו למחנה של ירדנה ולמחנה של עפרה, אני
הייתי במחנה משלי.
לא היו הופעות.
רק פוסטרים וקסטות, זה מה שהיה.
למחנה הצטרפה שולה.
ואז כל מה שעשינו אחרי הלימודים זה לשמוע ולשיר את השירים
שלהם.
עם הזמן השתדרגנו וראינו גם חלק מהסרטים.
התחלתי להבין ליברפולית ואפילו בלי תרגום!
ניגנתי את השירים בפסנתר ובגיטרה ושולה היתה מתופפת.
אפילו היו לנו חולצות שלהם (אין לי מושג לאן הן נעלמו).
אני לא מהאנשים שכתבו מכתבי הערצה וכאלה, אבל אם הייתי יכולה
הייתי כותבת. אבל נראה היה לי שאין ממש למי לכתוב, כי הם היו
כבר בגדר זיכרון שקיים רק בלב.
כן, כן, בלי גסות אבל...
אם קוראים לזה הערצה אז זו היתה הערצה.
אבל יום בהיר הגיע והתחילו להיכנס דיסקים לשוק.
זה החלק שיש תפנית חדה בסיפור.
היה לי כסף מכל מיני בייביסיטרים ועל מה כבר אפשר להוציא את
הכסף?
מצאתי את החנות הכי זולה שהיתה - פיקדילי.
ומאותו רגע השתניתי.
התחלתי לשמוע עוד דברים.
קצת הזנחתי את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.
ובמקום למתוח יותר מדי את הסיפור אני אגיע לאיזושהי פואנטה:
הודות להם וגם קצת לעצמי התמכרתי למוסיקה.
אז אמנם התחלתי פחות ופחות להקשיב להם אבל עד היום אני לא
שכחתי את המילים,
כך שזה קצת בסדר.