בימים אלו בטבריה, בתחילת 1837, כולם פחדו לצאת מבתיהם, אך הם
היו חייבים מפני שאפילו אלו לא יגנו עליהם. אתם מבינים, בשנה
שעברה בא לעיר מכשף ונביא עתיק יומין וניבא לתושבי העיר שאם
ציפור, ולו הקטנה ביותר, תנטוש את עירם, היא סימן לאסון נוראי
שיתרחש בעקבות זה.
או אז כל הציפורים נלכדו ונכלאו בידי תושבי העיר המבועתים.
כשאלו ראו שאין בכוונת תושבי העיר לשחררם דנו בבעיה ולבסוף
הגיעו לכלל החלטה - עליהם לשלוח שליח כדי להזעיק עזרה. כשילד
תמים פתח את הכלוב של הציפורים כדי להאכילן, חמקה פשושית קטנה
החוצה. מאחר ותושבי העיר העסוקים בדאגה וחששות לא ראוה, ניצנה
לה ההזדמנות להזעיק את שאר בעלי החיים (מהאגודה לאוהבי
הציפורים), שבאו בשמחה ושיחררו את הציפורים.
באותו לילה, פרשו כל הציפורים את כנפיהן וברחו אל-על, הלאה
מהעיר הנוראה שכלאה אותם על לא עוול בכפיהם. הילד התמים (שהכל
קרה בגללו) הכריז עם שחר המחרת שראה את כל הציפורים נוטשות את
העיר. אנשי העיר החוששים, שכמובן לא האמינו לדברי ילד, רצו בכל
כוחם לכלוב הציפורים ושם מצאוהו ריק.
אנשי העיר נמלכו בדעתם שהנה, סופם קרב, אחר לאחר כמה ימים בהם
לא קרה כלום התפוגג פחדם. בבוקר בהיר אחד מבין המעטים אותם ראו
בשנת 1837, רעדה האדמה וקרה האסון הנורא אשר טבח בתושבי העיר
והשאיר את אלה ששרדו תוהים אם אכן נבואה אמיתית זו הייתה, או
שזה היה עניין הטבע אשר אומר שכאשר ציפורים עפות ממקום כלשהו
בבהלה, זהו סימן לרעידת אדמה. או שפשוט, וזו הסיבה הכי מתקבלת
על הדעת, פחדם וטיפשותם של האנשים הם אלו שגרמו לכל העניין
לקרות. אותי אל תשאלו, תמציאו מכונת זמן ותגלו...





נכתב אי-שם, בשלהי המאה הקודמת, או בערך, האמת כשעוד היינו
תמימים וצעירים בשנת 2000 בכיתה ו' של היסודי...