אחרי כל היום העמוס הזה, שהוא כבר לא כזה עמוס... אני פשוט
רגילה שאני עמוסה וכולם אומרים לי את זה, אני מתיישבת על האיי
סי קיו, מחכה לו שיכתוב או סתם מסתכלת על השם שלו עד שאני
נשברת ושולחת לו הודעה. כמו ילדה קטנה! זה פשוט ככה!
פעם הייתי הילדה הכי! זאת שכולם רוצים! הכי יפה, הכי מוכשרת,
אבל עכשיו, הא! על מי אני עובדת? כמה זמן כבר לא היה לי חבר?
בעצם איך בכלל אפשר לחשוב על חבר שאפילו הסטוצים לא מוצלחים?
פשוט ילדה מסכנה, שכל מי שנחמד אליה היא ישר קופצת עליו כמו
איזה חרמנית מסריחה ופותחת את רגליה בפניו, אפילו אם הוא מספר
לה שהוא בדיוק סיים קשר עם אחת הבנות מהחבורה.
גועל נפש של ילדה!
מהטופ שבטופ, עם כל כך הרבה בטחון עצמי, לא שמת לב בכלל שנהיית
בטטה לבושה מסכה תמידית וברגעים שחייבים להכיר באמת הכואבת היא
פשוט פותחת את המקרר ודוחפת אוכל.
זאת לא אני! זאת פשוט לא אני - אפילו אני מדברת על עצמי בגוף
שלישי.
אני כבר לא יודעת אם להעריך את עצמי? אם יש טעם להמשיך בסדר
יום הזה? לרוץ מהמרתף המוכר לחדר הקר ומשם לקרוואן מלא באנשים
הלבושים בדיוק אותו דבר.
כל הזמן, כל הזמן...
ושוב לקום בבוקר אל אותם אנשים, לחפש אחרי האחרון ששכבת איתו
בצורה הכי מושפלת שאפשר - לבכות שהוא לא שם עלייך ושוב ושוב
ושוב...
אני מוצאת את עצמי שואלת בלי לקבל תשובה, מה מהות החיים?
כאילו תכל'ס... בשביל מה אני פה?
לקדם את עצמי גם אם זה לדרוך על אנשים בדרך?
לעזור לאחרים ולקבל מזה סיפוק?
להציב לעצמי סתם מטרות ולנסות להשיג אותם?
ואז תמיד מגיע השלב שכואב לי הראש ואני קוטעת את כל הפאקינג
חרא הזה ולובשת את המסכה בחזרה.

הטבע האנושי - עאלק...
אנשים משתנים לטוב ולרע ואני שונאת את זה!!!
יש לי נטייה (כמו לכל אדם) להסתכל רק על הרע שנהיה מאנשים וזה
חרא של דבר, אבל זה הטבע האנושי...

אם שאלתם את עצמכם מה עובר לילדה בת 16 מלאת חברים וכישורים,
מוצלחת כמעט בכל התחומים לפני שהיא בולעת 20 כדורים שיעצרו לה
את החיים - התשובה לפניכם...