בטח שאני אשם, הרי זה הכי קל, לראות אותי כך, חלש.
חשבת פעם מה זה עשה לי, חשבת?
לראות אותך בלי היכולת לומר מילה? ושוב משפילה מבט, נמנעת.
חשבת? אני שואל האם באמת חשבת?
חשבת שאני אפגע בך מבלי לפגוע בעצמי? מבלי לפקפק בכל החלטה,
מבלי להביע שוב ושוב חרטה?
כמה זמן רק שלא יכולתי להמשיך, כבר זמן שלא יכולתי לחוש, זמן
רב מדי... רב מדי...
ואת, עם כל הציניות, הרי זה מגיע לי. אני זה שפגעתי, אני זה
שזרקתי, אני.
תמיד חשבתי שאני חי בעולם של חלומות, אבל מסתבר שאני לא הייתי
החולם מבינינו, מסתבר שלא רק אני ריחפתי.

את חשבת שידעת הכל, רק לא ידעת אותי. אפילו הורגלתי לחשוב שאת
מכירה, הורגלתי להאמין, רציתי...

מצטער. שוב ושוב המילה הזו רצה לי בראש, לוקחת אותי שוב שני
צעדים אחורה, שוב גוררת אותי לתהום שעזרת לי לחפור כה בהצלחה.
לא, אני כבר מעבר לשלב של לברוח, מעבר לשלב של להסתתר, מעבר
לשלב הבלימה, הקטר התקלקל, אך הדרך נפרשת הלאה. הדרך בה את
בחרת לא ללכת, הדרך בה אני ממשיך, נאבק.

שיקרתי כשאמרתי את הדברים הנוראים הללו, אבל לא אקח אותם
בחזרה.
תביני, איתך היה לי אולי, כל כך הרבה אולי, עד שכבר לא ראיתי
אותך.
את הבנאדם הכי בוגר והכי ילדותי ותמים שהכרתי, היית הדבר הכי
יקר, אהבה ראשונה, כמו מים לצמא.
ולעולם את לא תביני את מעשיי, לעולם. מעולם שהיה ריק מתוכן
בלעדייך, צמחתי והשרשתי שורשים, בלמתי את עצמי משקיעה, הבנתי.

רצית רק לגעת, רצית רק לקבל, אבל את התקווה שלך זרקתי לעזאזל.

בתקווה שתקוותיך יתגשמו, בתקווה שתחייכי, בתקווה שאולי פעם
נדבר.
אולי בחיים אחרים. ושוב, אולי.