סיפורנו מתחיל- ונגמר- בטיאפסטנדסטאדט.
טיאפסטנדסטאדט היא עיר קטנה יחסית, בת כ-11
אלף תושבים, הממקומת במרכז גרמניה.
פעם הייתה העיר יעד תיירות מבוקש, עד שהגיעה המגפה, והחל
הבידוד של העיר. רק אז קיבלה את שמה הנוכחי. פירוש ניתן למצוא
בכל מילון גרמני- אנגלי.
המגפה, שהחלה בשנת 2018 לערך, הועברה, על פי מחקרים רבים,
מהלמינגים, הידועים בנטייתם לצעוד אל תוך הים ומצוקים. שנים
רבות יוחסה התנהגות תמוהה זאת לנסיון של הלמינגים להגביל את
גודל אוכלוסייתם בכדי למנוע מחסור במזון, אך לבסוף התבררה האמת
הפשוטה - נמאס להם.
ועם כל הכבוד - לאכול דשא מחורבן כמה שעות ביום, ולישון בשאר,
יחד עם מליון למינגים אחרים שנראים ומתנהגים בול כמוך - זה
חיים זה? ולכן, כל שנה נהגו הלמינגים לקיים התאבדות המונית
שכזאת עם הגיעתם לבגרות מינית, בתקווה לחסל סופית את גזעם
האומלל.
בדצמבר 2017, נלקח למינג למעבדה לצורכי מחקר. לרוע המזל, נדבק
הלמינג בכלבת משועל ששהה גם הוא במקום, ונשך את אחד המדענים.
מגפת המאניה דיפרסיה החלה להתפשט.
מגפה זאת התפשטה דרך שיכנוע+האוויר - האדם החולה היה גולל את
ליבו לפני אדם בריא, והוירוס היה מעצים ייצור הורמונים
מסויימים בגוף, שביחד גרמו למחלה.
לאחר זמן מה, צמצמו את התפשטות המגפה, עד שרק העיר
טיאפסטנדסטאדט הייתה בסיכון - ומאז החלה אוכלוסייתה להצטמצם.
לאחר זמן מה בנו התושבים מבנה ארכיטקטוני מרהיב ומחריד, בגובה
של כ-3000 רגל וברוחב של כ-20 מטרים - הלא הוא האיינסמרטוד.
האיינסמרטוד כולל בתוכו מעלית יחידה, הנעה בקצב של כ-3 קמ"ש
כלפי מעלה, בכדי לאפשר זמן חשיבה, וכ-20 כלפי מטה. בראשו ניצב
ביתן קטן, ומקפצה קטנה, המכוונת לעבר משטח הבטון שלמטה.
וכאן אני נכנס לתמונה.
שמי בקרב ההמון הוא מסיאס, מלשון משיח, ויחודי הוא בכך שאני
מחוסן כנגד המגפה.
מקום מגורי ועבודתי הינו בביתן קטן על ראש מגדל האיינסמרטוד,
שם אני מנסה להאיר פני הקופצים ולנסות לשכנע אותם לחזור בהם,
ובסופו של דבר לעבור מן העיר.
בינתיים הצלתי כאחוז אחד מכלל הקופצים.
כלום.
מי שקופץ, רוצה לקפוץ. מי שלא, ישתכנע. היו גם מקרים בודדים של
כאלו שלא הגיעו לכלל החלטה וניסו לקחת אותי עימם - מאז מחובר
אני לכבל ביטחון.
שלוש שנים אני צופה באנשים קופצים אל מותם, חסר כל יכולת
לעזור. שלוש שנים ארוכות ומתסכלות אני עומד על סף שפיות, משתדל
שלא לקפוץ בעצמי.
לפני שלוש ימים פגשתי אותה.
קראו לה אלה, והיא עלתה לבניין לבדה.
כשהיא יצאה מן המעלית, הרגשתי בה משהו שונה.
זהו זה.
הראש שלה, הוא לא בסדר. הוא אמור לפנות לעבר הרצפה, ולא לקפץ
על הכתפיים בכזאת קלות.
"מקרה אבוד", חשבתי לעצמי, ושתקתי.
היא שהחלה לדבר איתי.
בקול צוהל ומתנגן החלה לחקור:
"כמה זמן זה עד למטה?!"
"נצח".
"ובמעלית?"
"תשע דקות יותר".
"ולמה אתה כאן לבדך?!"
"כי אף אחד לא רוצה להצטרף".
היא ישבה כמה דקות ואז היישירה מבטה אל תוך עיני ואמרה:
"בטח שלא. אתה משעמם!"
"משעמם?! אני מציל נפשות ממוות נוראי!"
"ובאותו זמן אתה מענה את נפשך. מה עדיף?!"
"את לא מבינה, אין מה לחפש למטה. כל אלו שמשנים יגיעו לפה
בסופו של דבר..."
"לדעתי אתה מפחד".
שתיקה רועמת.
"למה בכלל עלית לפה?"
"כדי לראות את הנוף".
"איזה נוף?! כל שיש פה זה משטח בטון אחד קטן, עם כתמי הדם שלא
יורדים ממנו!"
"לא נכון", היא אמרה. "יש עוד".
הסתכלתי עליה וראיתי שעיניה מתחילות לדמוע.
"יש הרים, ואדמים, ואנשים, ובניינים..."
"וכולם יסיימו כמו האנשים שכאן".
היא החלה לבכות בזוויות עיניה. לא הבנתי מה עשיתי.
"אתה לא בסדר!"
"זה לא אני. זה העולם".
"זה בגלל שאתה עושה אותו ככה".
הבטתי בעיניה. כמה עמוקות היו. כמה ירוקות. כאן למעלה לא היה
ירוק, רק עננים אפורים.
"תגיד, חשבת פעם לקפוץ בעצמך?"
"זה מפנה חד מצורת דיבורך הקודמת..."
"אני נגד גוויעה איטית. עם מוות אין לי בעיה".
הסתכלתי עליה, וכבר לא הבנתי מה שאני רואה.
"תגיד, יש לך תחביבים?"
"לא".
"כלום?"
"לא".
"לי יש".
כל הלילה היא דיברה. ציפיתי שכבר ארצה לדחוף אותה מהקצה, אבל
עם כל מילה הרגשתי יותר ויותר קרוב אליה, יותר ויותר מעוניין.
"אתה יודע, אתה לא כזה בנאדם משעמם".
"כן אני כן. כל הלילה לא אמרתי מילה".
"אבל הקשבת".
לפתע הרגשתי את נשימתה על פני. הרמתי מבטי וראיתי את עיניה
מקרוב.
איזה שפתיים רכות היו לה.
העפתי אותה ממני. היא נפלה אחורה ושאלה ברוגז:
"ולמה זה?!"
"את לא אמורה לעשות את זה! אני רואה את זה, שלא תחשבי! את רוצה
לשלוט בי! זה הכל על כוח, נכון?!"
"לא! על מה אתה מדבר?!"
"שלוש שנים שאני מנהל אנשים, לחלק אני נותן לחיות, לחלק לא.
בשבילם אני אלוהים, אני המשיח".
"אתה מטורף, זה מה שאתה!"
"נכון!"
היא רצה וקפצה, לא הספקתי לעצור אחריה. כל מה שנשאר לי ממנה
היו דמעות.
שמעתי את המעלית מגיעה, וניתקתי את כבל הביטחון.
היו שם שני גברים זרים, מבטם מושפל לקרקע כרגיל.
הלכנו בשתיקה לעבר המקפצה.
אני קפצתי ראשון.
זה נגמר בבום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.