הייתה ילדה, היה לה מישהו בחיים, תמיד היא חשבה שהיא אוהבת
אותו, אבל בשנים האחרונות היא מרגישה שהמחשבות שלה התערערו.
היא הגיעה עם עצמה למחשבה שהיא לא באמת אוהבת אותו, אלא שהיא
מנסה לשכנע את עצמה שהיא אוהבת אותו. הרי מה הוא נתן לה בחיים?
כלום ממה שהוא כן היה אמור לתת. האישה השניה בחייה נתנה כל כך
הרבה, שזה נראה כאילו הוא גם נותן, אבל הוא לא היה שם בשבילה,
היא אף פעם לא קיבלה ממנו אהבה, חיבוק, נשיקה, מילה טובה, היא
אף פעם לא קיבלה זאת ובאמת הרגישה שהיא קיבלה את זה מאהבה
טהורה, אהבה שאמורה להיות, היא לא יודעת למה אין אותה, הרי בכל
מקום יש אותה, לא צריך לשלם עליה (מה שנהוג עכשיו שעל כל דבר
צריך לשלם אז אנשים נמנעים מדברים טובים).

אני יודעת שאני לא אמורה להתנהג אליו ככה, אבל מה אני עוד
יכולה לעשות חוץ מזה? הוא הורג אותי לאט לאט כשאני רואה איך
הוא מתייחס אליה, והוא באמת לא איש רע, באמת שלא, אבל הוא פשוט
לא יודע איך עושים את הדברים בדרך הנכונה. אני יודעת שאני רוצה
מושלמות מכמה אנשים, אז למה הוא לא יכול לראות את זה וטיפה
יותר להשקיע ולנסות להשתנות? הרבה אנשים שואלים-אומרים "תרחמי
עליו, הוא מסכן" או "למה את מתנהגת אליו ככה, הוא מסכן". די עם
המסכן הזה, הוא ממש לא מסכן, הוא לא נתן לי כלום מהתפקיד שהוא
אמור להיות בו ולתפקד בו, אז למה אני, מהתפקיד שלי, צריכה
להחזיר לו? אני לא מקבלת, מאיפה אני אמורה לתת לו אם אין לי
חומרי גלם?

יום אחד הוא היה לבד בבית, היא חזרה ממקום מואר ומלא פיות,
המחשבות שלה היו טובות, העיניים שלה היו אדומות כמו אש, וחצי
סגורות הן היו, בראש היא ראתה הכל בצבעים יפים ובהירים, היא
רצתה לכתוב, סתם לכתוב משהו, אבל אז... היא ראתה אותו, יושב לו
כמו אלוהים ונותן לה הוראות. מי הוא חושב שהוא? בבום היא נפלה
לקרקע מהמקום הקסום הזה שהיא היתה בו, היא לא יכלה יותר לסבול
את מה שקורה לה מתחת לעיניים, אז היא פשוט לקחה את התיק שלה
ולא חזרה לעולם.

היום היא שוכבת בתאילנד על איזה אי בודד, מתנדנדת בין אושר
לעצב.