לאף אחד לא מגיע להתעורר לבוקר אפור שכזה. אפילו לא היה טעם
להסיט את הוילונות כי אור לא היה חודר פנימה ממילא.
מטריה חיכתה לי ליד הדלת. פתק מאמי היה מצורף ואיחל לי יום
נעים, כמובן, כל יום הוא יום נעים כשהוא רדוף במחשבות. יצאתי
החוצה, הגשם בדיוק פסק ורק טיפטוף קל עוד נשמע כשהוא ניתך על
המדרכה מלאת השלוליות.
"זה לא יום בשביל בית ספר", סיכמתי ביני לבין עצמי ושמתי פעמי
אל עבר גינת הנוי שבצד השני של העיר. "יש לי את כל היום לפני",
חשבתי.
בעודי הולכת, לא יכולתי לסלק מחשבות שהתרוצצו בראשי ללא הפסקה.
"מה יהיה עליי? לא אוכל לחיות כך לנצח. עלייי לעשות משהו עם
עצמי". את המחשבות על אהבה הצלחתי לזרוק הצידה לפני שתקפו אותי
בשאלות אשר עליהן לא היה לי מענה. כשהגעתי אלך הגן, קרן אור
חדרה מבין העננים, כמראה שלא נעלמה לחלוטין ואל לנו לאבד
תקווה.
את התקווה שלי איבדתי לפני זמן רב. זמן רב מדיי.
העננים כיסו את השמיים שוב. הגשם החל שוב לרדת בחוזקה על
הארץ.
באותו היום כבר לא חזרתי הביתה. נותרתי שם, בגשם שלא פסק.
כל שנותר לי היו מטרייתי, מחשבותי, ומעל לכל, בדידותי שאין לה
קץ.