סימטה צרה, גשם, לילה. נחבאת אל הצללים.
חרישית, זריזה. לא קיימת.
עמוק עמוק בתוך המעיל השחור הדק המגיע רק מעט מתחת לסף המגפיים
הצבאיות שמגיעות לי עד הברכיים.
צליל יחיד מהדהד לי בראש.
אדישות. או שהינה קור רוח.
מיזנטרופיה. כל כך יפה היא.
דם. כל כך יומיומי, ועל כן מכיל בתוכו עולמות שלמים.
כל הנאות העולם הזה חולפות מול פני ואני מסתכלת במבט משועשע
וממשיכה הלאה.
לכל אחד יש את הצד הרע ואת הצד הרע יותר. את שניהם השארתי
מאחור.
הגולגולת על אצבעי זועקת לאימה. הרחוב מסביבי שוצף ושום שיר לא
עולה לי בראש. אני לא הולכת.
שני זרזיפי דם זולגים מצאוורה החושני ומתערבלים עם טיפות המים
בדרך אל שדה המושלם. היא כבר לא תאהב איש.
לבוש בטוקסידו שחור, עם אצבעות גרומות וארוכות ושיער אסוף בזנב
סוס חיוור כמו המוות.
הוא נתן לה ורד אדום כדם שנטף מאצבעה כאשר נגעה בו. גם אני
קיבלתי פעם ורד שחור כנשמתי.
דיבורים על אלוהים מחליאים אותי. האנרגיה היא הדלק והדלק מסלף
את המציאות.
סיגריה בוערת הינה נאווה כל כך. בוערת לאיטה בעדינות ונגמרת.
שש דקות הפסקה מהחיים.
מצבות השיש הקרות בוהקות החושך הממכר.
המהות שלי זועקת לעזרה, היא נאנסת.
נסיך הדומיה הזיל דימעה בוערת.
שד הרצח שר סרנדות מתחת לחלוני הפעור כקבר באדמה.
ששה מטר מתחת לפני האדמה מתנהל לו הכוכב המחומש.
הצלב ההפוך ניצח במלחמה.
ריחה של האש המאכלת מתוק מכל פרח,
והברזל המלובן חורך כל תקווה.
הכבשן פסק מלפעול.
על שלושה דברים העולם עמד. ולאחר מכאן אני באתי.
סגידה זו סיבה, ואני, אני הגעתי הביתה.