אם לדעת זה הכלי החזק בעולם, מולו הספק הוא הכלי הכי לימודי
בעולם. מהספק מגיעים לדעה. אבל לא תמיד מצליחים לעבור את השלב
הקריטי הזה שבין הספקות לדעות. יש כל כך הרבה דברים שאני עדיין
מסופק אם הם נכונים. אני יודע שהספק הכי גדול שלי הוא הלחץ.
אני מבין לפעמים שאני בעצם לא יודע כלום עליו. בן אדם יכול
להיות לחוץ מכל דבר בחיים. מעליה במעלית עד אכילת חסה מול
בחורה. הכל יכול להלחיץ, הכל. הבעיה שאני לא יודע באיזה רמה של
רוגע או לחץ להתייחס לכל דבר. יש דברים שלפעמים אין ספק שצריך
להתנהג ברוגע כלפיהם. אבל אני כמעט בטוח שיש דברים שמומלץ
להיות קצת לחוץ. לחץ זה מאוד נורמאלי. רק ממה להיות לחוץ ומה
לקחת ב"איזי"? אולי אי אפשר אף פעם לענות על השאלה הזאת. אולי
לא צריך. אולי פשוט להתנהג טבעי ולתת לרגש הראשון שמגיע לכבוש
אותך. בין אם זה לחץ או רוגע. ואולי זה טוב שיהיה לי ספקות?
אני בספק. אני באמת לא יכול לדעת. וזה מרגיז. זה הדבר שאולי
הכי קשה לפתירה מכל שאלה שאי פעם התעוררה לי. עכשיו מה שנשאר
לי זה לענות על שאלות דומות לזה. ואולי אני בעצם צריך להישאר
על כל הספקות. אולי בעצם כל עניין או שאלה שאי פעם התעוררו
אצלי, שם מסיבה מסוימת. מה אם אני לא אמור לענות על כל השאלות?
מה אם כל תשובה שאי פעם הייתה לי היא שגויה מעצם היותה קיימת?
אני אמור לדעת הכל? או שאני רק צריך לדעת מספיק כדי שהמוח שלי
יעבוד על איזה שהוא מנוע הישרדות בסיסי. מה שיש לי מיותר או
הכרחי? אלו שאלות שאין עליהם תשובות. מעצם היותם ספקות הן
מונעות כל דרך לתשובה מתקבלת על הדעת. אני יכול לתת אלף ואחת
מענות לכל קושיה שיש לי. אבל ברגע שהשאלה שלי היא בגדר ספק,
אני יכול לתת גם עשרת אלפים תשובות וזה לא יספק אותי. באיזה
שהוא שלב אתה מבין את הספק. אתה מגדיר אותו כספק ולא מנסה
לענות עליו בכל רגע. אתה מחכה לרגע שבו תבין אותו בפשוטו. שבו
תוכל לענות עליו ובלב שלם להסכים עם עצמך. בין הדברים הקשים
ביותר שיש. להסכים בלב שלם והחלטה מלאה של השכל והגוף עם עצמך.
אני יכול להבין עכשיו למה קוראים לאושר עילאי, סיפוק. כי הספק
הוא הקושי הכי גדול של האדם. אחרי שנים של מאמץ, אחרי חודשים
של תירוצים, מגיעה התשובה שפותרת את הכל ואז האדם הוא השמח
ביותר. מתוך הספק, בא הסיפוק. בין הספקות שנפתר לי היה ספק בין
הגדולים בעולם. כשהתחלתי לצבור ניסיון חיים וידע מספרים,
התחלתי לחשוב על הכל בדרכים נפלאות. הייתי בטוח שאני בשיא. אין
עלי, אני פשוט הגעתי לשלב שבו אין דבר בעולם הידע שאני לא רוצה
לדעת. אגרתי ואגרתי עוד ועוד ידע. עד שמתישהו התעוררה אצלי
שאלה. למה אני צריך את זה? בשביל מה זה טוב? התשובה שהגעתי
אליה היא שלי. לכל אחד יש תשובה משלו. אני לא יכול להביא לכם
תשובה למשהו ולהגיד שזה זה. אין דרך. כדי להגיע לתשובה לפעמים
צריך להמציא דרך. אין משהו כתוב שינחה אותך. אני אומר את זה
כדי שאנשים ידעו. חייבים לעשות את זה לבד. זה מובן מאליו. הדבר
הכי משמח בעולם והכי מספק בעולם הוא להגיע לפתרון לבד. זה
למה אף אחד לא כתב דרך. אם מישהו היה כותב דרך הוא היה משמיד
את הרגש של הסיפוק. זה פשוט לא היה זה. אני מבין מכל זה שכל מה
שאני יכול להגיד לכם הוא לא להתייאש. בסופו של דבר תמצאו את
התשובה. אבל לבד. זה חייב להיות לבד. זה יהיה בדרך מקורית
משלכם ואתם תרגישו נהדר. רק תמשיכו ותנסו. זה יגיע בסופו של
דבר.

אני רוצה להקשיב. יותר מכל דבר. אם אי פעם היה לי ספק בקשר
לעצמי, זה אם אני מקשיב מספיק. לא רק לשמוע אלא ממש להקשיב.
לראות את המילים יוצאות מהפה של השני ולהכיר בהם. להבין אותם.
לראות את הרצון שמאחורי המילים. הרצון של אנשים שיקשיבו להם
הוא מאוד חזק. זה רצון ברברי מקצת אבל נורמאלי לחלוטין. ואין
סיבה בעולם לא להעניק להם אותו. כמה שיותר. אבל לא ממזמן
התעורר אצלי ספק חזר יותר. פעם הייתי בטוח בידיעותיי. ציינתי
את זה כבר. הייתי על גג העולם. אחרי שהבנתי למה אני צריך את
הדעה, התעוררה אצלי שאלה נוספת. האם אני באמת חכם או ידען כמו
שאני חושב? האם כל מה שאני יודע בכלל שווה משהו? ואולי כל
הניסיון חיים שלי הוא אפסי לגמרי? מה שאני מבין לפעמים שלא
צריך לחשוב על זה בכלל. צריך להיות שמח במה שאתה יודע ותמיד
להרחיב את הידיעות. אבל אף פעם לא צריך לפקפק בעצמך. אתה מי
שאתה. אתה בונה את עצמך. אם באיזה שהוא שלב אתה חושב שאתה לא
טוב מספיק, אז תשפר את עצמך. אבל אל תחשוב שאתה לא מספיק. אתה
תמיד, אבל תמיד, הרבה יותר ממספיק. זה שיש אנשים שהם יותר
חכמים ממך זה רק אומר שיש לך עוד להגיע אליו. מישהו פעם אמר לי
משפט בסגנון של: "מימין חכמה משמאל טיפשות" כמובן שהמשפט הוא
אחר לגמרי אבל זה העיקרון שלו. שבן אדם קורא ספר, שלא יסתכל
כמה נשאר לו, שיסתכל כמה הוא כבר קרא. כשאתה חי את החיים שלך
ולומד מהם ומשכיל מכל מיני דברים בחיים, אל תשלה את עצמך. אל
תסתכל על אחרים, על ה"קדימה של הספר". תפסיק לראות אחרים
ולחשוב שיש לך עוד הרבה להשיג. לפני שאתה עושה דברים תמיד
תסתכל כמה כבר עשית. על ה"אחורה של הספר". תסתכל כמה כבר הספקת
לקרוא. לפעמים אתה באמת לא תאמין. זה פשוט בלתי ניתן לתפיסה.
עכשיו, שסיימתי לבנות את עצמי, ושאני יודע שהגעתי לסוף הדרך,
ושאני יודע שבעצם עוד כמה שבועות אני מת, אני לא מנסה לרכוש
עוד ידע. אני רק מנסה להעביר אותו הלאה. מה שאני יכול לעשות
עכשיו זה רק להעביר אותו. וזה מה שיישאר ממני. זה מה שיישאר
מכל אחד. אז תתפסו את הרגע ותעבירו לכולם את מה שאתם יודעים.
תתנו לכולם לדעת את הדברים הנפלאים שאתם חושבים עליהם. הדברים
שאתם שומרים בבטן. מה שחשוב.

ועכשיו לספק הכי גדול שלי. יותר מספק. זה השאלה הכי גדולה
שיכולתי לשאול. מה זה המוות? לאן אני הולך עכשיו? אני באמת לא
יודע מה אני רוצה. האם אני רוצה למות כי זה צריך לבוא? או אולי
אני רוצה לחיות כדי להספיק עוד? חבל לי רק שלאן שאני הולך אף
אחד לא יכול לבוא אחרי. אולי אני פשוט יהפוך לכלום. הדבר שכל
החיים שלי פחדתי ממנו. הדבר שבגללו אני רוצה לדעת הכל ולספר
הכל. כלום. רק להגיד את המילה הזאת עושה לי רע. האמת שלי היא
לשמוח. היא לחפש את האושר. למצוא את הסיפוק. לברוח מהכלום.
ועכשיו, שבדיוק לשם אני מגיע, לכלום הנורא הזה, למה אני אמור
לצפות? והאם בכלל אני צריך לצפות למשהו? אם לא הייתי חושב יותר
מדי הייתי אומר שהמוות הוא בלתי נמנע והוא חלק מהחיים. אבל אני
יודע מה אני חושב ואומר. ומה שאני באמת אומר זה שאפשר להימנע
מהמוות. כי אם אפשר לחיות דרך מילים, לכתוב זה בעצם הדרך
להישאר בן-אלמוות. פשוט לי שאחרי שאני ימות ההמשך היחיד יהיה
כל מה שאי פעם כתבתי. אבל לפעמים אני תוהה שאולי אף פעם לא
חייתי כדי שאני יוכל באמת למות. אולי כדי לחיות צריך לעשות
משהו גרנדיוזי ולא יאומן כדי להגדיר את עצמך "חי". זה לא משנה
כבר אם אני חי או לא. אני בעצם כבר רשמית מת. מעכשיו ועד הרגע
שאני באמת לא ינשום, אני מקווה שאני יצליח לשנות את העולם, אבל
אני יודע בתוכי שרוב הסיכויים שזה לא יקרה. כל מה שאני יכול
לעשות הוא לשבת על הכסא, לחשוב על כל הדברים המעולים שהיו לי
בחיים כל העצב והשמחה והצחוק והבכי, לכתוב הכל, ולהבין הכל.
לפתור כמה שיותר בעיות של אנשים, ולפתור גם בעיות שלי. עכשיו
אני נגמר. כל כולי מסתיים. והכל תמיד, תמיד טוב.