כולם אמרו לי שההלוויה הייתה מאוד יפה ומכובדת, וחייכו אלי
חיוך קטן. ואני, אני לא הבנתי למה ואיך בכלל זה אמור לכפר על
מה שקרה.
סבא אמר שזו לא היתה אשמתם, שנהג צעיר וטיפש נהג שיכור והתנגש
בהם חזיתית ושכל חייו עכשיו הוא יחיה בידיעה שהוא רוצח, לי זה
לא הספיק, רציתי שהוא ישלם, רציתי שהוא ימות, אבל כילד קטן לא
ידעתי איך להגיד את זה ואולי גם לא ממש הבנתי את חומרת
משאלתי.
אחרי השבעה התכנסו סבא וסבתא עם דודה רוחלה ודוד חיים בסלון.
הצמדתי אוזן לדלת והדבר היחיד שהצלחתי להבין היה את שמי ושהם
כל הזמן הזכירו את אותו עם מילים כמו "עתיד הילד" ו"גורל" שלא
הבנתי.
שבוע אחרי זה סבא אמר לי שאני בא לגור איתו ועם סבתא בעיר
ושמעכשיו הם ידאגו לי, שמעכשיו הם כמו אימא ואבא.
סבתא ג'נט נהגה לבשל המון, ותמיד הכינה לפחות ארבעה סוגים
שונים של אוכל ובכל פעם שאני חושב עליה אני רואה אותה בעיני
רוחי עומדת במטבח, אך לא כאישה חלשה הנתונה למרותו של חום
הסירים אלא כאישה חזקה, שבעולם שלה אין סמכות גבוהה ממנה,
ותמיד זה נראה כאילו היא מנצחת על הבשרים והירקות כתזמורת. החן
בו היא מתמרנת בין הררי הסירים והמחבתות, חותכת, מטבלת ומבשלת
נראה כריקוד נפלא.
על ידה השמאלית ענדה ארבעה צמידי מתכת שבכל תנועת יד נקשו האחד
בשני אך לא השמיעו צליל צורם אלא צליל נפלא, שכאילו מעיד על
חשיבות הדמות שנכנסה לחדר.
את שיערה היא הקפידה תמיד לצבוע בצבע אדום בוהק מה שהעיד על
האהבה העצומה שהייתה לה להעניק, תמיד היא הקפידה לענוד את מיטב
טבעות הזהב והשרשראות שלה, ותמיד הייתה לבושה כגברת אמיתית.
היא נהגה לסרוג הרבה וכל חורף היית מכינה סוודרים לכולם. כל
קמט בפניה טמן בחובו ניסיון חיים וחוכמה שהלוואי ואי פעם אספיק
לרכוש בחיי ובקולה היה אפשר לחוש בשרידים של מבטא ערבי וצרפתי
שהתערבבו והפכו את העברית שלה למיוחדת במינה.
לי, שהייתי רגיל להסתובב יחף במושב ולהתלכלך כל הזמן, היה קשה
פתאום כל היום לנעול נעלים ולהישאר נקי.
תמיד כשהיו באים אורחים, הייתי מתנפל על השוקולדים שהם היו
מביאים וסבא היה שואל אותי איפה הנימוסים שלי ומכיוון שלא
ידעתי מה לענות לו אז פשוט שתקתי.
סבא התחיל לקרוא המון ספרי תורה ותנ"ך והתחיל ללכת לבית הכנסת
ברחוב ליד, סבתא אמרה שהכאב דחף אותו לחפש את אלוהים, וששאלתי
מי זה אלוהים ולמה סבא מחפש אותו אז היא אמרה שאלוהים הוא זה
ששומר עלי ואני לא הבנתי למה הוא לא שמר גם על אמא ואבא.
מדי שנה אנחנו נוהגים לחזור לקבר שלהם ומסביב תמיד מלא בפרחים
מכל הסוגים. כשאני נזכר בהם אני מחייך וחושב על הזמנים הטובים
שהיו לנו ביחד.