בגלל שאני חושש לדבר ישירות עם מרלין החלטתי ללכת אל המקור
המהימן השני, הבחור שיצא עם מרלין, החבר שלה לשעבר, יש לציין
שגם שלי הוא היה חבר לשעבר, היינו חברים מאוד טובים עד כיתה
ו'...
בכל מקרה הוא גר ליד הנמל, אז הלכתי אליו..
היה מאוד מוזר לראות אותו, הוא היה כל כך... שונה... כל כך
תשוש... הוא נראה נורא למען האמת, אדם שהיה תמיד כל כך שמח
ומלא חיים כעת נראה לי כמו גופה שטה על מי מלח קפואים.
"היי.." אמרתי לו במין תהייה של האם אתה בכלל שומע אותי...?
"אה....שנים שלא... שלא..." שיעול טורדני שיצא מגרונו הפך את
האווירה לעוד יותר מדוכדכת.
"שלא התראינו..?" שאלתי .
"אה..כן כן...שהתראינו..אז מה? ...מה?..." עוד שיעול הפריע
לשיחה.
"מה מביא אותי לכאן?..." מיהרתי שוב להשלים לו את המשפטים.
"כן...מה מביא אותך לכאן..? עיניו הגדולות והיפות בחנו אותי
וכאילו סימנו לי, או יותר נכון ציוו עליי - שב!
"תקשיב לפני הכול אני חייב להגיד לך," וזה נכון באמת היה חייב
להגיד לו, זה נראה מאוד בולט, לא יכולתי שלא  להזכיר את זה, זה
היה ברור מדי בשביל להתעלם...
"מה יש לך? אתה נראה חיוור, חלוש, אתה חולה?" שאלתי באמת מתוך
דאגה, טוב אולי גם קצת מסקרנות בסיסית.
"האמת, שמאז מרלין אני לא עצמי, השתניתי אני אדם חלש..." הוא
אמר את זה, כאילו הוא הכין תשובה מראש, שלף את התשובה כל כך
מהר, שאני עצמי לא הספקתי לחשוב על האפשרות הזו, שמרלין עשתה
את זה, הרגשתי רע עם עצמי, הנה האדון יושב מול עיניי, ואני בא
כדי לעשות עבודת מחקר על זו שהותירה אותו אדם נזקק,  על אותה
איזה שבגללה הוא מוטל על הכורסה בביתו כמו איזה אדון בן 70...
לא ידעתי אם להמשיך במחקר... ולפני שהספקתי להגיב הוא אמר:
"עזוב, זה כבר בעבר, חבל שככה זה נגמר... באמת חבל, טוב אבל
בכל מקרה, אז למה באת?"
הייתי צריך לחשוב מהר אם להמשיך או להפסיק, אבל כרגיל פי אינו
בתיאום עם מחשבותיי ולפני שבכלל התחלתי את תהליך החשיבה
פלטתי:
מה איתה?.. עם מרלין?... אני חייב לדעת פרטים עליה, פשוט חייב,
אתה היחידי שיכול לעזור לי, רק אתה  מכיר אותה..!" אחרי שאמרתי
את זה, הוא בהה בי, כאילו מתלבט אם לספר לי או לא... הוא חשב
שאני חצוף, ראיתי את זה בעיניים שלו, זה היה ברור לי, כבר
רציתי ללכת, הוא לא עמד לספר לי, שתקנו מספר דקות, אבל אני לא
יכלתי להתמודד עם האי נוחות שבלא לפצות פה, תמיד הייתי מפסיד
במשחקים האלו, אף פעם לא יכולתי באמת לשתוק, אז התרוממתי
ונעמדתי, ואז הוא בחן אותי שוב, אבל עכשיו בשונה לפעם הראשונה
שבחן אותי, הוא עשה את זה כאילו בחיבה, התבונן בי, נעמד ואמר:
"כן, אני אספר לך, אספר לך סיפור נחמד על נערה בשם מרלין..."
הסתכלתי עליו, נרגש מאי פעם ואז הוא הוסיף:
"אבל...לא עכשיו, תבוא מחר, תביא איתך משהו לכתוב עליו, כי
הסיפור הזה יקר מדי בשביל שרק אדם אחד ישמע, ולי אין כוח לספר
אותו פעמיים, לכן, אני אמלא את תפקידי ואספר לך, ואתה, תעשה את
תפקידך ותכתוב." התבוננתי בו, וראיתי את הפוטנציאל, התאהבתי
ברגע הזה, רציתי לשמור את התחושה הזו, רק מפני שאני כזה עצלן,
ואת התפקיד הזה מאוד רציתי לבצע, הרגשתי שמוטל עליי תפקיד
חשוב, תפקיד שישפיע על כל כך הרבה אנשים, לרגע הרגשתי כמו בלש,
שתפקידו לגלות ולחקור.