אמול יריתי ביורם הפסיכולוג שלי.
ירייה אחת, בראש, ככה שהוא לא סבל הרבה לפני שהוא מת.
זה לא היה מתוך רוע או משהו. פשוט הוא עיצבן אותי, אז יריתי
בו. הוא כל הזמן היה שואל כל מיני שאלות מפגרות, רוצה לדעת מה
אני מרגישה בקשר לכל דבר, כאילו שזה באמת עניין אותו. אידיוט.
כמה שניות אחרי שיריתי בו המזכירה השמנה שלו נכנסה לחדר בריצה.
איך שהיא ראתה אותו היא התחילה לצרוח. אמרתי לה שתשתוק, שהיא
עושה לי כאב ראש, אבל היא לא הקשיבה לי והמשיכה לצרוח, אז
יריתי גם בה. ניסיתי לפגוע לה בחזה שזה טווח יריה גדול למדי,
אבל הידיים שלי רעדו מעצבים מכל הצרחות שפיספסתי ופגעתי לה
בבטן. אבל זה השתיק אותה, אז זה היה טוב מספיק. הסתכלתי על
השעון שהיה תלוי על הקיר. השעה הייתה 11:45 מה שאמר שנשארו עוד
5 דקות עד סוף הפגישה, אבל החלטתי ללכת מוקדם. יצאתי מהחדר,
והתחלתי ללכת לכיוון המעלית. לחצתי על החץ שמורה על כיוון מטה
וחיכיתי. עברה איזה דקה והמעלית עוד לא הגיעה. התעצבנתי
וניסיתי לירות בחץ המואר אבל פיספסתי. ניסיתי שוב, ושוב
פיספסתי. "כוסאמק! זה היה הכדור האחרון". חיכיתי עוד כמה שניות
עד שהחלטתי לרדת במדרגות. פתחתי את הדלת של חדר המדרגות
והתחלתי לרדת למטה. פתאום נהייתה לי סחרחורת נוראית וכל החדר
הסתובב. כנראה שהתעלפתי כי הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי
כאן, במקום המסריח הזה, לבושה בבגדים הכחולים הדוחים האלה.
הידיים והרגליים שלי היו קשורות למיטה. התחלתי לצרוח. תוך כמה
שניות נכנסה לחדר אישה צעירה, לבושה בחלוק לבן, שנראתה לי
מוכרת.
"שירה, חזרת אלינו!" היא אמרה בחיוך. יש לה מזל שהידיים שלי
היו קשורות. "איפה אני? בכלא?" שאלתי. "לא, את לא בכלא" היא
אמרה בחצי חיוך. "את רואה מה קורה כשמחליטים להפסיק לקחת את
הכדורים על דעת עצמך? עכשיו תנוחי. עוד מעט יורם יבוא לדבר
איתך."