פרולוג

היא לא הייתה יפה, בדיוק כמוני.
ובדיוק כמוני היא לא ידעה כלום מהחיים שלה.
היא הייתה מורכבת, אבל פשוטה, קשה, אך רכה למראה, מפוחדת מבחוץ
ובאותו זמן חזקה מפלדה בנפשה.
בדיוק כמוני.
והיינו כאחת.

"חשבתי שהלכת לתמיד"
"למה נדמה לך שתפטרי ממני כל כך בקלות?"
"לא חשבתי... קיויתי"
"ובכן לא, אני עדיין פה בין אם את רוצה או לא!"
"למה את ממשיכה לעשות לי את זה?"
"בגלל שאת רוצה שאני אלך. בגלל זה אני לא הולכת"
בשבילה זה היה עד כדי כך פשוט.
שעות מתווכחות וכועסות, בוכות ושונאות תמיד בשקט, תמיד ביחד,
תמיד לא מודעות וערניות לחלוטין בו זמנית אחת לשניה.

"היי"
"היי מה נשמע?"
"מה איתך?"
היא שנאה שענו לה בשאלה על שאלה...
והיא דאגה שכולם ידעו על זה.
"שאלתי אותך משהו קשה לך לענות?! שאלתי "מה נשמע?" הייתי
נימוסית, זאת אפילו לא שאלה פולשנית, סתם חלק משיחת החולין
ש"ציפיתי" לנהל איתך, את חייבת להתעלם ולשאול אותי שאלה בחזרה
במקום לענות... אני לא מבינה אנשים כמוך!"
-שתיקה-
"מה את שותקת עכשיו?!"
"את לא תעני לי היום אהה?!"
הסתובבנו, הלכנו והשארנו אותה המומה מאחור.

"מה זה היה מקודם?"
"למה את מתכוונת?"
היא שאלה ברוגע מושלם.
"למה אני מתכוונת?! אני מתכוונת להתפרצות ה"קטנה" שלך
מקודם..."
שתיקה מצידה פעם ראשונה שזה קורה.
"איך את מעזה לדבר אליה ככה? היא חברה טובה שלנו עוד שניה היא
הייתה בוכה שם"
עמדתי מול המראה והמבט שלה נשקף אליי, דרכה, דרכי.
הוא היה שרוט, כן שרוט זאת המילה המתאימה.
כמו דיסק של זוהר ארגוב ששכב במגירה של איזה ערס מזדקן יותר
מדי זמן.
מבט שרוט ומלא אבק, אף אחד לא טרח להסתכל לשם כבר הרבה זמן.

אפילוג

לקחו אותנו לחדר הזה שתמיד רצינו להיות בו.
החדר הזה שעשוי מספוג ענק. ( במשך שבועות תכננו מול המראה איך
אנחנו דופקות את הראש בקיר ומרביצות לסוהרות, סליחה "מטפלות
סיעודיות" כשהן ינסו לעזור לנו).
הבעיה עכשיו היא שאיבדתי אותה.
איבדתי את המבט השרוט והמאובק שלה.
אני יודעת שהיא הייתה קולנית ואגרסיבית, אלימה ושהיא סיבכה
אותי בהמון צרות, אבל היא הייתה החיות שבי, הפלפל, היא הייתה
הלב שהזרים את הדם והמחשבות שלי בגוף.
איבדתי אותה.
בחדר הזה אין מראות אתם מבינים...
ואני הייתי שניים.
שניים שהם חצי של האחת שהיינו.