הלילה ירד על הארץ,
כולם ישנים את שנתם,
ורק אני על המיטה יושבת,
לא ארדם לעולם.

חושבת רק על עליו,
לא מפסיקה לבכות.
הכאב צורם לי,
והדמעות זולגות וזולגות.

דממת מוות שוררת,
הרוח לא משמיעה קולה,
על המיטה נשכבת,
והנה זלגה לה עוד דמעה.

נשכבת על הצד השני,
ועדיין בוכה.
פניו לא מרפות ממני.
אין בי יותר תקווה.

טובעת בים הדמעות,
ללא גלגל הצלה,
הכאב עדיין מכה בי,
כוחי כבר מזמן כלה.

הדממה מפחידה אותי,
כאילו סוף העולם בא,
והנה קרן אור דרך התריס חודרת,
הגיעה שעת הזריחה.