בת 34 הייתי כשלבשתי לראשונה שמלת כלה.
כשהכלבה ואני הולכות לטייל בפארק יש לנו מסלול קבוע, גם היא
וגם אני יודעות אותו. יש משהו נעים במעגל המוכר הזה, בתואם
הצעדים שלנו, ארבע רגליים שלה על כל שתים שלי צועדות את אותו
הקצב לאותו המרחק, עם אותו היעד. הביתה, חזרה הביתה. אבל
לפעמים בדרך משהו משבש את הצעדה הזוגית הזו, פתאם איזה ריח קקי
מסקרן במיוחד מסיט את כלבתי מהדרך. אני מנסה למשוך עם הרצועה,
להתחנן במילים, או לאיים בקול מפחיד, אך שום דבר לא עוזר. הקקי
קורא לה. בהתחלה כעסתי, אחר כך הבנתי, עכשיו אני מחכה לי על
ספסל עד שהיא תגמור לרחרח את פיסת המידע המעניינת אודות הכלבים
שעברו כאן אתמול, וכשהיא חוזרת מלאת מסקנות אנחנו ממשיכות
בדרכנו, אל קערת המים שלה וכוס התה שלי, אל האוכל היבש והאוכל
הטעים שהכנתי בשבת. ועולם כמנהגו חוזר לנהוג.

באותו ערב כשחזרתי מהעבודה מצאתי עצמי בתוך סלון הכלות - ככה,
בפתע, במקום לאוטובוס, למונית השירות שאחריו, לצעדה, לארוחה,
לטלוויזיה, להמתנה, לשינה, פתאום אני בפנים, ומוכרת מוארת פנים
שואלת במה אפשר לעזור.
"הייתי רוצה למדוד שמלת כלה" אני אומרת, כאילו יכולתי לבקש
במקום כזה לקנות קילו חצילים.
"בבקשה," היא עונה ומושיבה אותי על ספה, מגישה לפני כוס מים
כאילו אני חולה לפני בדיקת אולטראסונד בקופת חולים, פורשת
בפניי ערימת ז'ורנלים על גביהן מתנוססות בחורות מלאות שיער.
"לא," אני מסבירה, "אין לי זמן לזה, הייתי רוצה לראות ממה שכבר
קיים מה יכול להתאים לי". "או, כן" היא אומרת ומובילה אותי
למתלים עמוסי לבן. "בבקשה, תראי מה מוצא חן בעיניך ולפי זה
נראה מה הלאה. מתי החתונה?" היא שואלת.
"ממש מהר," אני מתנצלת, "בגלל זה אין לי זמן להמתין עם הכנת
שמלה. ככה בספונטני החלטנו וכבר בסוף החודש אנחנו מתחתנים".
"יופי," היא אומרת, "הכי רומנטי ספונטני".
"כן," אני מסכימה, ומשתתקת אל תוך המלמלה הלבנה המרפרפת על
פניי, שיפון פראי ושיפון רגוע, מקומט ומפואר, כולם מסתחררים
סביבי, מפרפרים ברוך, חלומות ילדות מתערבלים עלי. אני מתעכבת
על שמלה אחת למידותיי, כזאת שמתרחבת מהמותניים ומטה, כזאת
שתסתיר את התחת הענק, את הרגליים המובטלות מכושר, הדוקה למעלה
מחמיאה לחזה ומסתירה את השאר. גם השרוולים שלה מתאימים, עד
המרפק, על הגבול שבין צנוע לאצילי. מתאים לי בדיוק. אני מבקשת
למדוד אותה ונכנסת לתא ההלבשה. בינתיים אני שומעת קול צהלות
רמות, ומציצה לראות שתי יפהפיות ואימן כנראה נכנסות בקול
תרועה. טוב, אני חושבת, שתשומת הלב תרד ממני קצת. לא קל להיכנס
לשמלת כלה אני מגלה, הכל כל כך עדין ודק, כאילו אם רק תנשמי
נשימה מיותרת הכל יתפקע. אני משתחלת בזהירות, עוצרת נשימה כמו
בסרטים של בית קטן בערבה, מרימה ידיים מול בתי שחי משחירים
במראה, מייצבת על מתניים עבות מדי, ומרימה את השוליים מהרצפה
כדי לפגוש קרסוליים נפוחים מעמידה מרובה. בדיוק אז מגיחות פניה
הזורחות של המוכרת לעזור לי. אני נבוכה, אך היא ביעילות מכפתרת
את גבי לאורך, חונטת אותי בובה לבנה על עוגת קצפת ויוצאת בחזרה
לחבורה הנמרצת המעיינת, כך אני שומעת, בז'ורנלים, וגומעת מים
טהורים. אני מסתכלת עלי, אני כלה. ילדה שלי, הנה את כלה, אני
אומרת לעצמי בחיוך, באנחת רווחה. מרימה את שערי גבוה גבוה,
להתפעל ממיפתח השמלה, מצווארי המתאווה לשרשרת פנינים. גם
נעליים חסרות לי אני חושבת ומחליטה שהיום, שעכשיו אקנה את הכל,
אין טעם לחכות עוד, אהיה כבר מוכנה ומזומנה.

עוד מבט אחד אחרון ואינטימי שלי עלי, והנה על החיים ועל המוות
כמו לפני עליה לבמה מאחורי הקלעים בטקס סיום בית ספר, אני
פותחת את וילון הקטיפה הבורדו ויוצאת אל עבר סאון הבנות
המקרקשות. לשניה יש שקט, שקט לא נעים, שקט של מבוכה.
הבלונדה נחלצת ראשונה ומצייצת בשמחה - "איזה יופי, איך מתאים
לך. יו, השרוולים האלה ממש מוצלחים. מה את אומרת דנה, אולי גם
לי יתאימו שרוולים כאלה?" לשמחתי מתחיל דיון סוער בעניין
השרוולים, כשהזורחת מתקרבת אלי להתבונן בי מכל צדדי.
אני מבקשת לראות נעליים מתאימות לרגליי הגדולות מדי, וכשהיא
עולה למעלה לחפש אני נזכרת בי קטנה - בת 5 אולי, אבא ואמא לקחו
אותי איתם לחתונה של איזו בת דוד רחוקה, אני זוכרת אותי
מנומנמת באוטו, אבא מעיר אותי בעדינות כשאנחנו מגיעים לאירוע,
ואמא אוחזת בידי כשאנחנו פוסעים בשביל, שבקצהו, על כסא מפואר,
יושבת הכלה. עד עכשיו אני זוכרת קראו לה דינה, והיתה לה שמלה
ארוכה ארוכה, והיא היתה יפה יפה. באותה שנה בפורים בגן התחפשתי
לכלה או למלכה, לא כל כך הבנתי אז את ההבדל כי שתיהן לבשו לבן
והיו להן דברים על הראש. בכל מקרה, בעודנו מתקרבים אל כס
המלכה, הרגשתי את ההתרגשות גואה בי, וכשהגענו אליה, והיא נתנה
לי נשיקה, משכתי את אמא אלי ולחשתי לה באוזן - אני רוצה לראות
את נעלי הזכוכית של המלכה. אמא צחקה במבוכה. הכלה שאלה מה
אמרתי, אמא אמרה בהתנצלות ש"רוניתי מאד סקרנית לראות את
הנעליים שלך". בתנועה מפוארת ואיטית הרימה הכלה את שולי השמלה
שלה כדי להראות לי את נעלי הזכוכית של סינדרלה, ונשמתי כמעט
נעתקה. בסוף היו אלה נעלי לכה לבנות, אבל אני מסוחררת לגמרי
מהחלום והמציאות, כבר לא היה אכפת לי. גם אני רוצה, חשבתי
עכשיו, ששולי השמלה שלי יטשטשו את הנעליים היפות שמתחת, שרק
לילדות סקרניות ולחתן מותר יהיה לראות. גם אני רוצה, שתהיה זו
הנעל שמתאימה בדיוק לרגל שלי, נעל שיביא לי הנסיך.
שלוש קופסאות נעליים הונחו לפניי למדידה, כולן לבנות ונוצצות,
עם עקב כזה ועקב אחר, עם חוטם מרובע או עגול, עם סרט מטופש
ובלעדיו. מדדתי לי. דידיתי לי, גבוהה גבוהה מנפנפת ומרשרשת
בשמלתי מעליהן.
"איך זה שבאת לבד?" שאלה המוכרת, "תמיד כלות באות עם חברה, או
אמא או הבעל".
"אה," הסברתי "בגלל המהירות של ההחלטה לא היה זמן לזה. וחוץ
מזה, אמא שלי סומכת עלי, על כל בחירה שלי". בדמיוני ראיתי
אותה, אמא שולה נמרצת ונחרצת, שיערה מתולתל צבוע, משקפיים
תלויים לה על שרשרת מונחים על חזה מפואר, סוכנת נסיעות שיודעת
למכור, ויודעת להנות מהחיים, ובעיקר להקשיב לבת שלה ולהגיד את
המשפט המוכר - אבל אני סומכת עליך, ניתי. משאת קטנה את יודעת
מה שאת עושה. אם זה מה שבחרת, אני שמחה בשבילך. כן, כזאת היא,
אני מחליטה על זוג הנעליים השני, המחורטם בעיגול עדין, עם עקב
שיאפשר לי לרקוד אבל גם יגביה אותי מעם.

ועכשיו נפנית לעניין השרשרת, מנוי וגמור עמי ליהנות מהמעמד עד
סופו. המוכרת בסבלנות אין קץ הולכת להביא לי קופסת שרשראות
אפשריות, כשזאת עם הגוונים שואלת "נו, אז איפה אתם מתחתנים?"
או, אני חושבת ובמהירות אומרת - "בחצר של ההורים שלו במושב. כל
האולמות כבר היו תפוסים, אז חשבנו בעצם למה לא, זה גם יותר
זול, גם יותר משפחתי". בדמיוני אני רואה את החצר היפה, את עצי
ההדרים המנוקדים כתום, סביבם הדשא המטופח. אני רואה את התאורה
המשמחת התלויה מסביב, ושומעת להרף רגע את המוזיקה שבחרנו רק
אתמול עם חברנו הדי.ג'י.
"כן," אני מסכמת, "אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. משפחה קרובה
וחברים טובים".
"איזה כיף לך" היא אומרת, "ההורים של בעלי לא סובלים אותי, אל
תשאלי איזה מלחמת עולם היתה סביב החתונה שלנו". אני מצטערת
בשבילה.
"לא - ההורים של יובל ממש קיבלו אותי יפה, באמת זכיתי".  היא
נאנחת בקנאה, כשחוזרת המוכרת עם שלל שרשראות. אני יושבת לי סוף
סוף, עצורת נשימה כדי לא לפנצ'ר את הכפתורים הרכוסים היטב,
ונוברת כמו ילדה ביום מחלה בקופסת התכשיטים של אמא.

כשהייתי חולה והייתי נשארת בבית, לפני עידן הטלויזיה של מיליון
ערוצים, וכשהעיניים כואבות מחום אז אי אפשר לקרוא ספרי
הרפתקאות, אמא היתה משאירה לי את קופסאות התכשיטים ומבקשת
שאעשה קצת סדר. להפריד את הפלונטרים בשרשראות, לעשות אוסף של
טבעות, לראות מה חסר ולשים בצד, וכך שעות ארוכות הייתי יושבת
במיטה, מוקפת אבנים, צמידים, סוגרים מיותמים, וקרני השמש
זורחות עלי ישירות מהחלון ומבריאות אותי בתהליך פוטוסינתיזה
מזורז. עכשיו בסלון המפונדרק הזה אני בוחרת לי שרשרת. נכון
שיובל היה צריך לקנות לי, אבל מספיקה טבעת האירוסין המפתיעה
שהוא ענד לי רק לפני שבוע, זו ששוכבת לה במגירת הלבנים בארון
הגדול. את השרשרת אני יכולה בעצמי, מתנה לעצמי ליום נישואיי.
אני עונדת כמה מהן, מתלבטת, הבלונדה שבינתיים יצאה מתא ההלבשה
עם שמלה חושפנית באופן מבהיל, מציעה שאאסוף את השיער למעלה כדי
לראות טוב יותר מה מתאים, ואני מקבלת מהמוכרת קליפס מכוער
לצורך העניין. בסוף אני מחליטה על שרשרת עדינה מאד, עם אבן
קטנה בשקע הצוואר. אני יפה. אני חושבת, עם קצת איפור אהיה כלה
ממש יפה. האמא של הבלונדה מוציאה מצלמה לצלם את שמלת המחשוף.
"את מבינה," היא אומרת, "החבר שלי לא מוכן שאחליט לבד, אבל לא
לכבוד שלו לבוא לסלון כלות, אז אני צריכה להביא לו תמונות של
כמה שמלות והוא יבחר בבית, הדיקטטור הקטן", היא אומרת בחיבה.
"אולי את רוצה גם?" היא שואלת, "ככה תוכלי להראות לו".
"ליובל?" אני שואלת, "זה רעיון מצוין. אפשר?"
"כן, כן, בשמחה". אני נעמדת, מפזרת את שערי והאמא מצלמת אותי,
מקדימה, מאחורה את הכפתורים, את הנעליים.
"זה נהדר, ממש תודה" אני מתרגשת.
"אין שום בעיה". אנחנו מחליפות טלפונים וכתובת למשלוח התמונה,
אני כמובן מבטיחה לשלם את עלות הפיתוח והן כמובן אומרות
ששטויות.

לאות גדולה נופלת עלי, ועכשיו מה.
"יש כאן שירותים אולי?" אני שואלת, הן מכוונות אותי לקומה
השניה, ושם סוף סוף שקט. שם סוף סוף לבד. אני יושבת על האסלה,
גם היא לבנה, חושבת על יובל, חושבת על הוריו, חושבת על אמא
שולה, משתינה בשקט בעדינות של מלכה, כשהדמעות מתחילות לזלוג גם
הן. אני לא אתן להן, אין סיכוי. לא היום, זה היום שלי, כמעט
היום המרגש בחיי. אני מוחה אותן בתקיפות, יוצאת מן התא, שוטפת
את הפנים במים קרים, מסדרת את השיער עם מים חמים, עם הפן
מייבשת ידיים, מישירה לעיני מבט ויוצאת.
"טוב," אני אומרת ברדתי במדרגות, "אני חושבת שאקח אותה".
"עם התיקונים שהצעתי, כמובן" קובעת המוכרת.
"כן, כמובן," אני אומרת. "כמה זמן יקח לתופרת?"
"שבוע, לא יותר".
"יופי, זה בדיוק בזמן. אז מה? אני משאירה לך חלק על החשבון, או
איך זה הולך?"
"כן," היא אומרת "תשלמי לי נגיד שליש, וכשתבואי לקחת אותה
תשלמי את השאר".
"או.קיי," אני חולצת את נעליי ומחזירה לקופסא. "את יודעת מה?"
אני אומרת, "הן לא היו ממש נוחות, אני חושבת שאחפש זוג עם עקב
קצת יותר נמוך".
"אין בעיה, הרחוב הזה מלא חנויות נעליים, את בטח תמצאי".
את השרשרת אני מורידה בעדינות ומחזירה לקופסא. "לגבי זה אני
עוד לא בטוחה, אתייעץ עם אמא שלי ונראה כשאבוא לקחת את השמלה".
אני מבררת את מחירה של השמלה ונחנקת בשקט, עושה חישוב של שליש
ולא מתמקחת על המחיר, אני רושמת צ'ק ונותנת לה. היא מחזירה לי
קבלה, כרטיס ביקור וסוכריה. באמת לא היית צריכה. אני נכנסת
חזרה לתא, והיא אחרי מסמנת עלי את התיקונים בסיכות קטנטנות,
לקצר באורך, לקפל את השרוולים, לפתוח את המחשוף, לבסוף מכפתרת
אותי הפוך ויוצאת. אני נושמת מלוא בטני השמנמנה, המשתפלת בשמחה
נוזלת החוצה מכלאה. לאט לאט, בצער, אני נפרדת מבגדי המלכות
שלי, וחוזרת לג'ינס הרפוי הדהוי, לסוודר התכלת הענק ממידותיי.
את השמלה אני תולה בחזרה על הקולב, ומוציאה אותה מעבר לתא כדי
שהמוכרת תחנוט אותה בניילון, תשלח לניתוח שלאחר המוות. אני
מתיישבת על רצפתו המרופדת של תא ההלבשה ונועלת את נעליי
הסניקרס השטוחות שלי, ומרגישה איך לעולם לא יהיה בי כוח לקום
יותר. וילון התא מטאטא את הרצפה, מסתיר אותי מעיניהן הצחקניות
של היושבות בחוץ, אני מתכדררת לי לעובר ובתנועה מוכרת מרגיעה
מילדותי חובטת את ראשי ברצפה, שוב, ושוב ושוב ושוב, ריתמוס של
טמטום שמקהה את הרגשות. הברכיים סמוכות לחזה, יד שמאל מתחת
לראש, יד ימין צובטת את שיפולי הבטן בציפורניים מכאיבות, והראש
חובט אחת, שתים, שלוש, על היד שעל הרצפה, אני לא מזיקה לעצמי,
קצת מכאיבה,  בעיקר מטומטמת בראש, מטלטלת את עצמי כך כמה דקות,
נרגעת, עד שנשמע השקט מבחוץ שמבשר על מבוכה מתקרבת, או אז אני
מתעשתת, מקימה עצמי מהרצפה, ומרופטת, עלובה כמו שנכנסתי, בסוף
יום עבודה, אני יוצאת החוצה, אומרת שלום וחוזרת לסיבוב המעגלי
שלי בפארק.

סוף דבר
אחרי שלושה ימים הגיעו התמונות בדואר. מאז הן במגירת הלבנים.