הוא מת.  
נעלם כלא היה.

ולי עוד הייתה הרגשה שהוא ישרוד הרבה.

מסתבר שהוא היה חלש כמו כל השאר.

רק נולד וכבר חייו נלקחו ממנו.

אני זוכרת אותו, כשהוא היה עוד צעיר וטהור - איזה ריח טוב היה
לו אז - ריח של משהו חדש, שיישמר חדש לנצח.

באמת שהשגחתי עליו! לא התכוונתי!

כנראה שזה פשוט לא היה מספיק.

הוא היה כ"כ חזק קודם.

אני זוכרת עוד, איך שרמסו אותו ביציאה משיעור התעמלות.

כל-כך קטן הוא היה, ותמים.

לא ידע לאן ללכת, ופשוט נשאר שם וחיכה לי ליד המעיל. לא ידע
שיש מפלצות בעולם שיבואו וידרכו עליו, לא משנה כמה הוא חמוד.

הוא לא בכה ולא כעס. סתם הביט בי באותה הצורה, עם מבט שבור
ומבריק.

כ"כ רציתי שהוא יצליח בחיים, שיגדל ויצמח להיות הכי טוב!

כנראה שכל העסק הזה היה יותר מדי בשבילו.

גם כשנסענו יחד באופניים הוא לא התלונן - וכשהוא נפל על הכביש
- הוא אפילו לא קרא לי לעצור.

פשוט שכב שם, על הגב. לא רצה להפריע לי.

אספתי אותו מהכביש וניקיתי את האבק מגופו המשופשף - והוא, עם
אותו מבט מבריק שאומר תודה.

אבל היום זה כבר היה מאוחר מדי.

הוא טבע. עמוק במצולות.

כשאספתי אותו מתוך המים, מבטו המבריק נעלם וגופו הרטוב נדם.
אפילו לא רטט אחרון של חיים.

פשוט שכב שם.

אני אתגעגע אליו, לטלפון הקטן שלי.